יום חמישי, 23 במרץ 2023

Goodbye Mom

            This week we said goodbye to our beloved mother, Blossom Fenster (Lichtenstein). She passed away in her sleep at age 97 after a full and happy life. She was born and brought up in Philadelphia, daughter of Benny and Kay Lichtenstein. After graduating as an outstanding student at Girls Highschool she got a BA from Penn State university. In 1946 she married Henry Fenster who had returned a wounded veteran of World war II. Their marriage flowered and lasted more than 60 years. In 1951 I was born and two years later my sister Batsheva AKA Suzie completed the young Fenster family.                                                                                                     Mom was a strong, independant woman. She became a highschool teacher teaching science and psychology for more than 25 years. She also earned masters and doctoral degrees. She was considered an excellent teacher loved by her many students.    

             She was a wonderful mother. Hers was a "tough love" showing us the behavioral boundaries and giving us a moral compass. Dad was a strong dominant presence but it was Mom who took care of the day to day discipline,sibling rivalry and school problems. I remember that in the fourth grade I had an antisemitic Irish teacher, Miss Kehoh who threw me out of class because I wouldnt stand for the Lords Prayer. Mom came to school and told the principal that if I wasnt reinstated immediately she would take them to court, She was active in the teachers union and was a feminist before it was politically correct, always involved in womens rights issues and also involved in the civil rights issues of the 1960's.

           When in my teens I began my journy to religious Torah Judaism and Zionism there was some tension in the family. Mom didnt really understand what I was going through. Even so she respected me and supported my continuing Hebrew school after my Bar-Mitzvah and eventually going to Akiba, a Hebrew high school. She also supported my decision to immigrate to Israel after high school even though she wanted me to go to college in America.

          After I married and had children in Israel mom became "Bubbie"(grandma). She was  the quintessential grandmother coming to visit us at least once a year giving unconditional love to her grandchildren.

         One of Mom's favorite songs was Frank Sinatra's "My Way". She was able with G-ds help to live her life in "her way" 

                     So we say goodbye to Mom as we say in Hebrewתהיה נשמתה צרורה בצרור ה החיים May her soul be enveloped in the soul of eternal life.           

יום חמישי, 12 בינואר 2023

CORONA DOREITA

                        ה

יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

חגיגת האירוסין של ישורון ותהילה

                                                                                                                                         ה אנו   נבנסים לחגוג  היום 

יום שישי, 8 ביוני 2018

דבר תורה בחתונת אליהו ועינב

ברשות החתן והכלה. ברשות רב משה, רעיי ןאהוביי
        מאז אירוסי אליהו ועינב שאלו אותי הרבה אנשים איך אני מתיחס לכל הענין הזה? לא מפריע לי שאישה אחרת לוקחת את מקום ביתנו האהובה המנוחה אסתי ע"ה. אמרתי להם שאדרבה אני רוצה שלנכדיי תהיה דמות אמהית ולחתני היקר שותפה לחיים.
           אינני נאיבי, ברור לי שהמהלך הוא מורכב ורגיש. בבראשית רבה יוסי בר חלפתא אומר שאחרי ששת ימי בראשית עיקר עיסוקו של הקב"ה זה בזיווג זיווגים שזה קשה כקריעת ים  סוף ומפרשים על המקום אומרים שהכוונה לזיווג שני דווקא.
כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שינה סדרי הטבע בזיווג שני יש משהו לא טבעי שמחייב סייתא דשמייא.                                                     הרי הזיווג העל טבעי העליון הוא בין הקב"ה וכנסת ישראל כמאמר הרב קוק זצ"ל באורות ישראל "זיווגא שלים דכנסת ישראל בקב"ה היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה  ביסוד נשמתה עם התגלות הנטיה האלוקית...וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה...והתנשאות ההתאמה מכשרת את שכלול ושלימותה של העוז האלוקית."
          ואני תוהה, איך הבית הזה ייבנה על יסוד שני הבתים שנחרבו? אפשר ללמוד מהכלל אל הפרט כמו ש הבית השלישי שהולך ונבנה נגד עיננו בנוי על יסוד חורבן בית ראשון ושני הבית של אליהו ועינב אם הוא בנוי על היסודות הנכונים, יקום לתפארת. היסודות אמרנו מתחת לחופה-אהבה אחווה שלום ורעיות.
             הגאון המלבי"ם כתב שאלו דברים בנויים אחד על השני. אהבה-המשיחה הרגשית מביא ל אחווה החיבור לשאר בשר (כמו שכתוב 'והיו לבשר אחד') ומעל זה השלום-השלימות הנשמתית ומעל הכל ריעות, הרצון של שני הצדדים לבנות בית שבו יתגלה רצון השם.
            אז נכון,אנחנו כמו זקני בית שני עוד בוכים על חורבן הבית הראשון אבל אנו מתנחמים בנחמת רבי עקיבא שראהאת חורבן הבית מהר הצופים,צחק, ואמר בשם זכריה הנביא "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון ו קול שמחה קול חתן וקול כלה"

יום שני, 6 בפברואר 2017

"וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן"

12 חודש לפטירת אסתר דינה הררי ז"ל 

 "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן"  (משלי פרק ג' פסוק ל"ד) 
נכתב על המצבה של אהובתנו אסתי. הפסוק נבחר כמחווה לתכונת הענווה שאפיינה את אסתי שלנו. הפסוק לקוחה מפרק שעוסק  בחובה שלנו לנצל את ימינו ללימוד תורה ולקיום מצוות. מפציר בנו לזכור את המעשים הטובים שעשו לנו, לשמור על קשר עם ה' בכל מצב, גם כשיש תבונה וחכמה, (אך לא בביטחון מופרז)  גם כשיש עושר, ואף כאשר יש צרות, כי לימוד החכמה (תורה) - ההשקעה הטובה ביותר לטווח ארוך, הלימוד צריך להיות מכוון למטרה מעשית - יצירה ובניה. הפרק ממשיך ונוגע בעצות לגבי יחסים בין אדם לחברו ולבסוף מראה לנו מדוע אין טעם לקנא באנשים שדרכיהם מקולקלות.
אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן
מה משמעות ענווה בספר משלי (ובכלל) ולמה זה תכונה רצויה?
במשלי פרק כ"ב  פסוק ד כתוב על תכונות רצויות:
עֵקֶב עֲנָוָה  -  יִרְאַת יְהוָה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים
עקב (סוף ואחרית) הענוה היא יראת ה', כלומר: הענוה תסבב היראה, כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום, ותבוא בלבו יראת הרוממות, וימצא עושר וכבוד וחיים. (מצודות)
או במילים אחרות:
בעקבות מידת הענוה כלפי אנשים אחרים, זוכים גם לענוה כלפי ה' וממנה ליראת ה'; ובזכות הענוה ויראת ה', נותן לו ה' עושר וכבוד וחיים.
סופו של ספר משלי הוא השיר המוכר לנו מלילות שבת "אשת חיל" פרק שאמרנו גם בלוויית אסתי שלנו. חשבתי בזמנו שאומרים את הפרק כי באופן כללי זה מתאים לצטט דברים טובים על אישה ואיפה יש תיאור יותר מחמיא מאשר ב'אשת חיל'? מן סופר וומן כזאת שעושה את הככככל.
אבל יש רמזים בתוך הפסוקים עצמם שהשיר הוא מיועד להספיד משהיא.
"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה"
"ותשחק ליום אחרון.
מדרש תנחומא מייחסת את הפרק להספד של אברהם אבינו את שרה אשתו בבואו לקבור אותה בחברון.
רש"י מתיחס בפירושו על הפסוק  צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל:
צופיה – היא בביתה נותנת לב על צורכי בני ביתה, איך ינהגו באמת וצניעות
כל זה מחזיר אותנו לענוה  של פרק ג' שם מצאנו פירוש של ר' יוסף קמחי שמוסיף ואומר:
"עקב ענוה יראת ה' – ומה שכר הענוה ויראת ה' – עושר שלא ישיגנו רש, וכבוד שאין עמו קלון, וחיים שאין סופן מוות." (מה שכמובן עלול לגרום לנו להרהר כאשר אנחנו נזכרים באסתי שלכה לעולמה בגיל כל כך צעיר ושהותירה אחריה ילדים צעירים ובעל מסור ואוהב)  אבל הוא מוסיף מיד "וכל זה לעולם הבא"
כל שנותר לנו הוא להתפלל שבזכות הענוה ויראת ה' שלה היא זוכה לחיים טובים בעולם הבא. ובהמשך לפסוקים שקר החן והבל היופי נוכל לפרש שעכשיו כאשר אין ערך לתארים הפיזים האלה יראת ה' של אסתי עומדת לזכות בעולם הבא ובשערי השמיים מעשיה. 

יום רביעי, 9 במרץ 2016

שבוע לזכור את אסתי

         לפני שבועיים קמנו מהשבעה על ביתנו האהובה אסתר דינה. היא נקברה על פי בקשתה האחרונה בירושלים, שזה סיפור בפני עצמו. .לאסתי יש חלקת קבר במורד הר הזיתים מול הר הבית ליד הציון של האור החיים הקדוש. תודה רבה מקרב לב לרבנים צבי קוסטינר-הלל הורוביץ- צוקרמן-טאו-אשר וייס, בן-פזי, כץ וביגון ובן מוחה כולם שליט"א על החכמה הרגישות והאמפתיה שהראו לנו משך כל התקופה הזאת. הם היו לנו למורי דרך ומנחמים. ההספדים נאמרו בבית ההלוויות של העדה הספרדי מכיון שאסתי הייתה נשואה לספרדי ר' אליהו הררי בן הרב משה הררי.
בבכי מר אמרתי שרציתי לבקש סליחה  על כל השגיאות שעשיתי בזמן גידולה. הבעיה היא שלא יכולתי לזכור אפילו פעם אחת שממש כעסתי עליה.המקרה היחיד שאני זוכר שהתווכחנו היה כאשר אסתי אמרה שהיא רוצה להצטרף לתוכנית לאימון מורות דתיות לחינוך גופני בגבעת ושינגטון. אני טענתי שאם היא רוצה לעבוד בחינוך למה לא בנושא יותר איוני או תורני? היא ענתה לי"אבל אבא זה בדיוק הענין,לא אמרת לנו תמיד שתפקידנו זה לקדש את החול? התוכנית הזאת נקראת "קפיצה לגובה" והרעיון זה לשלב לימודי חינוך גופני עם לימודי תורה ואמונה בראשות הרב עוזי ביננפלד. לא נותר לי אלא להגיד "ניצחני ביתי ניצחתני ביתי. והיא אמרה לי עוד "אתה זוכר שאמרתה כשלמדנו לבת-מצוה שהמשמעות של אסתר דינה צוהר זה שגם כאשר יש הסתרת פנים ומידת הדין מתוחה בעולם  אנו צריכים לפתוח את הצוהר ולהכניס את כל האור הטוב של ה קב"ה וגם ביום סגריר צריך להפיק מהאור הפנימי של הצוהר להאיר את כל הפינות החשוכות שיש בחיים" והייתי מוסיף שלמדתי ממו"ר הרב מוטי אלון שאמר בשם הרבי מליזנץ על הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" שאותיות צרה הם אותיות רצה וצהר. והכוונה היא שגם בעת צרה מי שהולך לפי רצון השם יוכל להפיק מהאור הפנימי של הצוהר לתיבה,התורה ולהוושע מהצרה החשוכה שבעולם.                               
כאן המקום להגיד  זאת הייתה אסתי "קפיצה לגובה" בכל חלקי החיים. גם ספורטאית, גם תלמידה מצליחה באולפנא ובמכללה, גם אמא ורעיה למופת.                
 לכאורה בית הקברות הוא מקום אבי אבות הטומאה, אבל למדנו ממרן הרב קוק זצ"ל שהמוות היא האילוזיה (תעתועה) הגדולה שבעולם. זה לא הסוף אלא ההתחלה החדשה של הנשמה הטהורה. לכן אני מרגיש אדרבא את הקדושה הבוקעת מקברה הטריה של הנשמה הטהורה הזאת. ואני לא אוצר לה שלום אלא להתראות כי אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ונצעד ביחד לקבל אותו במהרה בימינו   אמן

יום חמישי, 19 ביוני 2014

היום. לפני 47 שנה (למען הדיוק התמונה מכמה ימים אחרי, אבל מי סופר?)

נחתתי בשדה תעופה בלוד. עוד לא קראו לזה בן-גוריון. 
אני מלאה תודה לקדוש ברוך הוא שזכיתי לחיות את חיי הבוגרים במדינת ישראל. 
בימים ההם היתה תקוה גדולה שלאחר סכנת השמדת החלום שהחזיק בנס 19 שנים נצח צה"ל והעם שעמד מאחוריו על כל האויבים וההמדינה עמדה על רגליה. 
ופתאום יכולתי לעמוד ליד הכותל המערבי, למרות שכל חיי גדלתי במחשבה כמוהו כמו המקדש, אצטרך לחכות למשיח לראותו. 
והאווירה היתה של תקוה שבוא תבוא "צלצול הטלפון" והערבים יעשו עמנו שלום. 
איזה תמימות...

יום ראשון, 18 במאי 2014

משפחת דינצין

שמואל ודינה דינצין שוורץ 
סבא וסבתא של אמי (פרומא ויטלס ריטש) היו שמואל ודינה שוורץ. ביתם ריסל שוורץ היגרה לארצות הברית בשנת 1922 מאוקריינה. דינה הייתה הבת השביעית של מאיר וחנה דינצין. היו להם עוד חמישה ילדים שהיגרו לארה"ב בשלהי המאה ה19.   שלושה מילד משפחת שוורץ הגיעו לניו יורק טילי (טאובה), ריסל (אמא של פרומא) ויוסף. 

ריסל שוורץ ויטלס עם ילדיה
מנחם מנדל ופרומא 1930 
משפחת דינצין האמריקאית 1900
אלו חמשת בני מאיר וחנה דינצין ומשפחותיהם שהיגרו לארה"ב עוד בשלהי המאה ה19. הם ברחו מפוגרומים בעיירה לחלום של בטחון אישי ושגשוג כלכלי ב'גולדנע מדינה'. ככל הנראה הגשימו את החלום והצליחו בעסקים ואחד מהם (הגבר השלישי מימין) היה רופא. 
חנה דיצין  ז"ל
יחד עם שנים מהבנים הפליגו גם הוריהם חנה ומאיר דינצין. אחד מהבחורים גילח את זקנו עוד באניה לפני שהגיעו לנמל ניו יורק והשני חיכה עוד כמה שבועות. הדבר מאד לא מצא חן בעיני מאיר דינצין והוא הודיע לאשתו וילדיו שהוא אינו מוכן להשאר ב'טרייפה מדינה' וחזר לגריידינג וחי שם עם ילדיו שלא היגרו. אשתו חנה נשארה לטפל בבניה שעוד לא היו נשואים. היא נפטרה בארה"ב וקבורה בקווינס ניו יורק. הרופא שחתום על תעודת הפטירה שלה הוא בנה. 

 דינה דינצין שוורץ הי"ד



שמואל שוורץ נפטר בשנות השלושים עוד לפני מחלמת העולם השנייה. עם כיבוש אוקרינה על ידי הנאצים היהודים שנשארו בגריידינג נלקחו ליער ירמולינסי ושם ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים. ביניהם דינה שוורץ, נכדיה מלכה וישעיה והבת שלה ינטה ובעלה אלעזר ה' יקום דמם.  









יום שלישי, 29 באפריל 2014

המפגש הראשון שלי עם השואה



בתמונה אני חוגגת יום הולדת 6 (בכיתה א, לא ביקרתי בגן) השנה 1955 ומתוך שלושת הילדים שפניהם למצלמה השנים לימיני הם בני ניצולי השואה. הבן, שמו אלברט, גדול ממני בחודשיים. חודשיים לפני חגגנו לאלברט יום הולדת. אמו הביאה עוגה וחילקה לנו. תוך כדי שהיא מעבירה לנו פרוסות אנחנו רואים מספרים כחולים על זרועה. כדרכם של ילדים שאלנו את המורה, מה זה? 
המורה ואמו של אלברט החליפו מבט נבוך והמורה התאוששה ראשונה וענתה לנו בזו הלשון:
"זה מראה כמה היא חזקה" 
אמו של אלברט שתקה אבל המשיכה לחייך ולחלק פרוסות עוגה. 
בבית סיפרתי לאמא ושאלתי מה הקשר בין המספרים וכח. היא הסבירה לאמא של אלברט הרבה מזל כי המספר מעיד על כך שהיא היתה כלואה באירופה במחנה של גרמנים ושהם היו מאד קפדנים וספרו אותם כל הזמן כדי לוודא שלא ברחו. רבים מהכלואים נהרגו על ידי אותם גרמנים ורק חלק קטן שרדו. לכן המורה אמרה שהמספר הוא סימן לגבורתה.

יום רביעי, 6 ביוני 2012

תורת חסד


ידוע חשיבות תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות וגם החשיבות של עשיית חסד שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וזכות שמורה לו לעולם הבא.
אבל מה המשמעות של "תורת חסד"? הביטוי "תורת חסד" מופיע בספר משלי ל"א – 26 בפרק "אשת חיל". "פיה פתחת בחוכמה ותורת חסד על לשונה."  ה"מצודת דוד" מפרש שם על דרך הפשט "תורת חסד – לימוד של חסד על לשונה. ר"ל מלמדת ומזרזת לעשות חסד עם הבריות"
הגאון מלבי"ם מעמיק יותר ומפרש "על ידי לשונה, בדרכי בינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי תורה וזה נקרא "תורת חסד" מה שהיא עושה חסד לפנים משורת הדין"
במסכת סוכה מ"ט: אמר רבי אלעזר פיה  פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה – וכו'  יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זוהי תורה של חסד ותורה שאינה לשמה זו תורה שאינה של חסד.
"איכא דאמרי תורה ללומדה היא של חסד ותורה שאינה ללומדה זו היא תורה שאינה של חסד"
ה"ע'ה היום" (מובא ב"עץ יוסף" ) כתב "חסד זה פעולה שעושים למען חברך בלי לצפות לכל תמורה. לכן אם לומדים על מנת לקבל שכר זה לא תורה של חסד, אבל אם הוא לומד על מנת לעשות נחת רוח לקב"ה זה תורת חסד.
המהרש"א – מדגיש זה שהפסוק אומר "תורת חסד על לשונההכוונה שצריך ללמוד תורה בקול רם שאחרים ישמעו. זה תורת חסד, ותורה שלא על לשונה,ו שומר לעצמו איננה תורה של חסד.
מסכת עבודה זרה 17: - כתוב שהאדיאל זה לעשות מעשים של חסד וגם לעשות בדברי תורה. רבנו חננאל על אתר  מפרש שאם מישהו לומד תורה ברצינות כמו שצריך יש עשיית חסד בזה שהוא יכול לעזור לאחרים להבין הלכות חיים ולהגיע לדרך הנכונה על פי התורה.
הרב קוק ב"אורות התורה" פרק ב' באר את החשיבות העליונה של תורת חסד שהיא תורה לשמה.
"הנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפועל את מציאות חכמתו מצד חיבור תורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת...הדרך הישר הוא  שילמד אדם מצד אהבתו את האור הגדול שרוצה השם יתברך בגילוי מציאות שיתגדל יותר ויותר ומכל שכן על ידי שחידושי תורה שהוא ממש הגדלה באור כפול..."כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות פ"ו) וההארה הכללית לעומתה נאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו"
הרב מבאר עוד איך לימוד הפרט משפיע על כלל.
אחד מהדרכים של עסק התורה לשמה הוא להעשיר את כנסת ישראל בכוחות רוחניים גדולים וכל מה שמתרבה אור התורה הרי הכוח היסודי של האומה מתחזק ומתאמץ, והנשמה הפרטית. הפועל ברכה כללית זו היא מצד עצמה גם כן מתגדלת ומתהדרת, משתלמת ומתפארת, ותחוש את עומק נעם טעמה של החיים המאושרים הללו ככתוב בשיר השירים  ז-10 "וחכך ביין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים"
ואיזה חסד עושים? כתב הרב " כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם עם ישראל. הא כיצד? רוח האומה מתחזק על ידי זה שבניה מתפרנסים בפרנסתם הרוחנית...וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל...וכל שמתוספת בו יותר נדיבות ליבה וטהרת נפש כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו ונותן לאומה כח נשמת חיים להתעודד ולקום. יסוד התורה לשמה הוא הגברת כחה של כנסת ישראל, והרינו מגדלים את התורה לשמה הצפונה בנו וחבויה בכל התורה כולה ובכל פרט מפרטיה:
הרב מסיים "עיקר תורה לשמה אי אפשר לבוא כי עם על ידי הכשר זה של הבנה ובהרגשה הבאה אמה איך כל פרטי תורה חביבים חיבת קודש ואיך האור הכללי המלא חיים ומביא חיים לעולם מתפלש הוא בכל הפרטים כולם"
הרב קוק ממרומי קודש מליצתו מסביר לנו החשיבות העצומה של תורה לשמה ואיך משפיע הפרט על כלל ישראל.
בחסדי ה' זכינו בכולל שלנו לזכות במסגרת שמאפשרת לנו לעסק בתורה לשמה בלי לדאג לטרדות הפרנסה. אין זה חו"ח קרדם לחפור בו אלא אדרבא מרגישים אנו את גודל כבוד אחריותנו כשליחי מצווה לאומת אלה ששלחו אותנו. קודם כל בפעילות אם תלמידי ישיבת הדרום אבל באופן עמוק יותר מציאות הכולל שנותן דוגמא של אברכים שתורתן אומנותן משפיע וקורן החוצה את אור התורה על סביבתו. תפילתנו שגם בעתיד תמיכת אנשים טובים תאפשר לנו להמשיך ללכת בדרך זו לטובת כלל ישראל.

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

בחצי הדרך - בחסדי השם


בחצי הדרך - בחסדי השם

בחסדי ה' שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה, שהגעתי ליום הולדת ה-60 שלי. אני בדרך כלל לא חסיד של חגיגות יום הולדת. זה נראה לי מנהג זר  לגבי מבוגרים כמעט חוקת הגויים. הרי יום הולדת מוזכר רק פעם אחת בתורה. ושם זה יום הולדת של פרעה. ובכל זאת גיל 60 זה אבן דרך שאי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו רגילים להגיד  " עד מאה ועשרים" והנה הגעתי לחצי הדרך. זה כאילו שאני מטפס על הר והגעתי לפסגה. מהצד האחד אני מסתכל אחורה ורואה את כל הדרך שעליתי ומצד שני אני כבר רואה מה שמעבר לשיא ונפגש אם הסוף, הסוף של כל אדם. במקום הזה אי אפשר לא לעשות איזה חשבון נפש. מה היו המטרות של החיים שלי עד כמה השגתי אותם ואיזה טעויות עשיתי בדרך. יותר מזה בפנימיות מה יסוד החיים שלי. מה נתן לי את הכח לנוע בתוך המימדים של המקום והזמן להגיע למה שהגעתי. שהרי אמרו חז"ל  שמי שמגיע לגיל שישים ניצל מדין כרת. רבותינו במשנה במסכת אבות אמרו שהעולם עומד על שלושה דברים. שמעון הצדיק אמר "על התורה ועל העבודה, ועל גמילות חסדים." אלה שלושה יסודות של פעולת האדם. רבן שמעון בן גמליאל אמר"על הדין האמת והשלום, תכונות א-לוהיות שבלעדיהם העולם האנושי לא יכול להתקיים.
אחרי התבוננות הגעתי לתודעה ששלושה מושגים הם ביסוד העולם הפנימי שלי. על שלושה דברים העולם שלי עומד. על הרצון, על האמונה ועל התשובה, ובסדר הזה דווקא.
Me at age two with my sister
"פותח את ידיך ומשביע לעל חי רצון" בבריאה כולה יש רצון. לכל חי יש רצון שהוא ניצוץ של הרצון האלוקי שמקיים את כל הבריאה. אנו רגילים לחשוב שהרצון הוא חופשי, "אני רוצה לכן אני קיים". אבל האמת שהרצון הראשוני אינו חופשי בכלל. כמו שאמר בר קפרא במשנה "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי..." היה יותר טוב אם הנשמה לא היתה יורדת לעולם הזה, היתה נשארת מתחת לכסא הכבוד, והיה נח לעובר להישאר  ברחם ובכל זאת לתינוק יש רצון, יש לו רצון לחיות, רצון לינוק ולהדבק לאמו. הרצון הראשוני הזה הוא ביטוי של הנפש הבהמי והוא קיים בכל עולם החי. רק שבאדם מההתחלה הנפש הזה קיים כדי לתת חיים לנשמה האלוקית. בתניא זה נקרא "קליפת הנוגה". בזה שהוא נותן כח חיים בהמי הוא "קליפה" אבל יש לו את ה"נוגה" שהוא בא לקיים את האור שבנשמה האלוקית. הרצון הראשוני לא נשאר לבד, מהר מאד הוא נפגש עם הרצונות של ההורים ומתחיל התהליך של השוואת הרצונות. הילד הקטן רוצה לעשות כרצון הוריו שהם כל עולמו.


שני דברים אני זוכר מהשנים הראשונות של ילדותי. הראשון שהייתי בן שנתיים כאשר אחותי הצטרפה למשפחה, היה קשה מאד להשוות את הרצון שלי להיות המושא היחיד של אהבת הורי עם רצון ההורים לתת תשומת לב לתינוקת החדשה. זיכרון יותר חיובי היה שהייתי בן שלוש ואבי לימד אותי לשחות. בילינו את הקיץ בצריף ליד אגם קטן בניו ג'רסי. אבי לקח אותי לשוט בסירת קאנו באגם. שהיינו במים הרדודים הוא זרק אותי למים ומיד משה אותי מהמים. פעם שנייה זרק אותי קצת יותר רחוק ואמר לי לשחות איליו. כל רצוני היה לבוא אליו, וגם היתה לי אמונה שלמה שהוא לא יתן לי לטבוע. זאת הייתה אמונה שמחדדת ומבארת את הרצון. לאט לאט עם פיתוח השכל הבנתי שרצון ההורים זה לא הרצון היחיד בעולם. בגיל 9 ההורים שלחו אותי ללמוד בהיברו סקול שזה תלמוד תורה של בית הכנסת. למדנו פעמים בשבוע אחרי בית ספר וגם בימי ראשון. למדנו על החגים ומנהגים והכי חשוב  למדנו עברית. אחרי שלמדנו את האל"ף-בי"ת ודקדוק בסיסי קבלנו את הספר הראשון שלנו בעברית. זה היה "היהודי הראשון" סיפור חייו של אברהם אבינו ע"ה. אברם הקטן תהה מי הדליק את השמש בבוקר וכיבה אותו בערב? הוא ראה אור דולק בארמון וחשב לעצמו כמו שבעל הארמון מדליק וכבה את האור גם צריך להיות בעל העולם שגורם לשמש להאיר ביום ומביא את החושך בלילה. הוא לא האמין שהשמש היה גורם לעצמו ועוד פחות האמין שהפסלים מחומר של אביו גרמו למשהו. הסיפור הזה גרם לי לחשוב. חייב להיות כח כזה בעולם חייב להיות ריבון העולם. זה היה המפגש הראשון שלי עם האמונה. התחלתי להבין שיש רצון בעולם מעבר לרצון ההורים והמורים והבוגרים בעולמי. זה מה שהרב קוק זצ"ל קורא האמונה הילדותית הטבעית שקיים בכח בנשמתו של כל ילד יהודי. חגגנו את החגים ומנהגים שונים מאלה של השכנים הגויים, אבל זה לא היה משהו חשוב, רק עובדה של החיים שלנו. מאז שהבנתי שיש ה' בעולם זה נתן משמעות אחרת לעובדה שאנחנו יהודים. אנחנו יהודים וה' אלקנו ולכן יש לנו שבת וחגים. מכיוון שלא היינו אורתודוקסים כלומר לא היינו שומרי מצוות ההרגשות האלה שהאמונה מבררת את הרצון כדי לעשות את רצון ה' נשארו בגדר תיאוריה, עד שנת בר-מצווה שלי.
ללימודי בר-מצווה למדתי עם הרב אלקס שפירו ע"ה. למרות שבית הכנסת היה קונסרבטיבי, רב שפירו שמר על כל מצוות התורה והוא לקח אותי כ"פרויקט". חוץ מפרשת הבר-מצווה שגם למדתי עם החזן קנטור ניל ניומן, הרב שפירו לימד אותי הלכות יסודיות של שבת וכשרות בעיקר. אז התחלתי לאט לאט לשמור שבת וכשרות. אימא (באבי) לא הייתה מוכנה להחליף בל הכלים לכשרים אבל לפחות הפסקנו לאכול כל מיני שרצים ודבר אחר. לגבי שבת הקפדנו על הדלקת נרות וקידוש רק שאחרי הסעודה עברנו לסלון לראות טלויזיה. הרב שפירו אמר לי שכל עוד אני סמוך על שולחן הורי אני לא יכול לעשות מהפיכות. ניסיתי תקופה מסויימת לאכול רק מחוץ לבית – אבל זה לא היה מעשי. בפילדלפיה לא היו כמעט מסעדות כשרות. לגבי שבת ניסיתי להתחזק אבל זה היה קשה. לא היה בית כנסת אורתודוקסי בתחום הליכה, אז התפללתי עם הקונסרבטיבים – גברים ונשים ביחד גם היה להם מנהג מוזר שקראו רק שליש כל פרשה בשבת כדי שלא "ירדמו".   ואז בגיל 17 קרה לי 
משהו.
התגלגל לידי ספר בשם "דרכי מחשבה יהודית במאה העשרים" אחד הפרקים היה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. היו שם ליקוטים מאורות, אורות התורה, אורות התשובה וזה שינה את כל מהלך חיי. הנה היתה שיטה – תורה שהסביר את המשולש עם ישראל בארץ ישראל למען עם ישראל.
בהשראת מה קראתי שם הצטרפתי לתנועה ציונית "יהודה הצעיר" רק לפני זה אני צריך להסביר את התופעות של מחנות הקיץ היהודיים. בין הגילים 12-17 כל קיץ ביליתי במחנה בהרי פנסילבניה. המחנה הראשון היה "גליל" שהיה מסונף לתנועת העבודה. אחרי זה עברתי למחנה "רמה" של הקונסרבטיביים שם למדתי עברית מדוברת וגם יידישקייט לפי תורת הקונסרווטיבים. בגיל 17 הייתי במחנה של יהודה הצעיר בארץ.שה היה הביקור הראשון שלי בארץ. אחרי זה כבר היה לי ברור שהמטרה שלי היא עליה לארץ. ביהודה הצעיר הקמנו חוג עליה – 20-25 חברה שנדרו נדר חמור לעלות לארץ מיד עם תום הלימודים בשמינית. צריך להבין – זה לא היה מקובל – הבוגרים של תנועת יהודה הצעיר היו בעד תמיכה לראץ מבחוץ – לא לעליה, אבל זה היה 1967-8 מיד אחרי מלחמת ששת הימים ופרץ ההתרגשות לא ידע גבול. אני זוכר שראיתי עם אבא (זיידי) בטלביזיה את כיבוש העיר העתיקה והרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי. דמעות עמדו ביניו דבר שלא ראיתי אצלו לפני זה ובעצם לא עד עכשיו.
וכן כמה שבועות אחרי תום הלימודים אני בן שמונה עשרה עליתי לארץ לבדי. בחצי שנה הראשונה ביליתי באולפן של אונ' בר-אילן. בר אילן בימים ההם היה כפר קטן בתוך פרדסים ורק דתיים (בינתיים הפרדסים נעלמו והחילוניים מהווים הרוב).

אחרי חצי שנה התגייסתי לנח"ל לתוכנית מח"ל-נח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – נוער חלוצי לוחם)


בטירונות בודד והיה קשה מאד. אני זוכר שפעם ציוו עלי לעשות מלאכה בשבת שלא היה קשור למאמץ מלחמתי הרכבת אוהלים או משהו כזה. סירבתי והעלו אותי למשפט על סירוב פקודה. עברה שווה שנתיים בכלא צבאי!! למזלי גייסתי את רב המחנה שהסביר למפקד שלי שמירת שבת זה חלק מפקודת מטכ"ל וזכויות הבסיסית של החייל. זוכיתי. בסוף הטירונות שלחו אותי לגרעין בני עקבא בהאחזות "משואה" בבקעת הירדן. שם האווירה הייתה אחרת. לא בדיוק ישיביש אבל יהודי הרבה יותר. היתה סעודת שבת כולם צמו בצומות ובכו'. שם היתה גם טבילת האש שלי בתקריות ומערבים נגד הסתננות מחבלים מירדן. הגענו גם לסיני שם נפל החלל הראשון שלנו חברי חיים רוזנבלום הי"ד. אני זוכר שדברתי עם אביו בשבעה – חוויה קשה מאד. אחרי שגמרתי את הצבא הגעתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. ושם פגשתי את אשתי האהובה ריסה. אבל על זה בפרקים הבאים.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

!כרם רמון: עכשיו הסרט

ועוד בנושא הכרם "שלנו" במצפה רמון. לפני הרבה שנים היינו חברים במושב שיתופי ברמת הגולן ובין היתר נטענו כרם ששימשה לגידול ענבים ליין. אנחנו שמחים לראות את הדור הצעיר ממשיכים ונוטעים כרם. בעזרת השם עוד נראה הרבה כרמים ונהנה מפרות ישוב ארץ ישראל יחד עם המוני עם ישראל אשר ימשיכו לשוב לארץ! 
אמן, כן יהי רצון!

יום ראשון, 27 ביוני 2010

יום שישי, 25 ביוני 2010

היינו כחול(מים)

ביום שלישי השבוע בסימן פעמים כי טוב יצאנו לחגוג את נטיעת "כרם רמון"
חום יובש ורוחות הזכירו לכולנו את עוצמת האתגר של הפרחת הנגב. וכך הורים ילדים ונכדים התכנסו ליד בסיס צבאי קרוב למצפה רמון לקחת חלק בנטיעת הכרם ולברך את המשפחות היוזמות שיראו ברכה בעמלם. 
כיום, כאשר מדברים כבר על פוסט-ציונות, מרענן לפגוש באנשים שאינם מתביישים לעסוק במפעלים ציוניים. ועוד יותר מרגש   שהיוזמה באה מבני תורה. 14 משפחות מהקהילה הציונית דתית במצפה רמון הקימו אגודה שיתופית אשר תקדיש חלק גדול של הרווחים (בעז"ה) ליוזמות חינוכיות וחברתיות. 
הטקס התנהל בטוב טעם וכיאה לאנשי תורה ועבודה התחילו בדברי תורה מפי רב הישיבה הגבוהה במצפה רמון הרב צבי קוסטינר. כל הדוברים הדגישו את החשיבות של נטיעות והקשר הישיר עם האדמה לחיזוק שליטתנו וריבונותנו על הארץ.
אני בטוחה שראינו התחלה של מפעל חשוב חשוב שיביא תועלת לאיזור ולמדינה ויבשר מסר חדש של אהבת הארץ ויושביה ורוח ציונית אמיתית מבוססת על הבטחת הקדוש ברוך הוא לעמו.
מחבקים אתכם גאים בכם!!! 




יום רביעי, 10 במרץ 2010

פורים ליטאי, פורים חסידי



אני אשכנזי מעורב. מצד אמי פולני-אוקראיני, אלה שאוהבים גפילטא פיש מתוק וקוראים לפשטידת אטריות "קיגל" ואבותיהם הלכו אחרי האדמו"רים" החסידיים. מצד אבא ליטאי (אפילו שכשסבי הגיע לארה"ב הצטרף לקהילת חסידי טולנה אבל זה סיפור אחר). שם הם אוכלים דגים מפולפלים, קראו לפשטידה "קוגל" ולרוב היו "מתנגדים". 
השנה היתה לי הזדמנות להתחבר לשני צדדי המורשת שלי. 

השנה נכנסתי לחג פורים במצב רציני ומהורהר משהו. ביום תענית אסתר שהשנה הוקדמה ליום חמישי הגיע רב אורח לתת שיעור בכולל. זה היה המשגיח הרוחני של אחת הישיבות החשובות ברחובות. להפתעתי השם שלו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כנראה שהוא קרוב רחוק של הראי"ה קוק המפורסם, אף על פי שהוא לגמרי חרדי ליטאי בחזותו והשקפתו. 

הוא נתן שיחת מוסר שבמרכזה הרעיון שפורים זה זמן מסוגל לחשבון נפש ותשובה. יום פורים כיום כפורים. ההצלה של עם ישראל ממיתה לחיים בא להמחיש לנו את תלותנו בחסדי הקב"ה שבלעדיהם אין סיכוי לעם ישראל לשרוד בין הגויים. גם חייבים להתבונן בשאלה למה נגזרה הגזרה שעם ישראל יידון לכלייה? אנו רואים שהעם התייאש מהגאולה. אחרי רק שבעים שנות גלות השתתפו בסעודה של אחשוורוש ולא נזדעזעו שהוא הוציא את כלי המקדש וביזו אותם לעיני כל. מרדכי שעלה לארץ ישראל עם עזרא אחרי הצהרת כורש חזר לפרס כדי לנסות לחדש את העליה לארץ ישראל ובניית בית המקדש אבל היהודים היו אדישים ורק בזכות מסירות הנפש של מרדכי ואסתר והצלחתם "לכנוס את כל היהודים" לרגע של אחדות מנע את רוע הגזירה. לשעה אחת בתענית שגזרה אסתר על הציבור עלתה תפילתם למרום והפך את הגזירה ממוות לחיים. מאבל ליום טוב. וליהודים היתה אורה וששון ויקר.
גם ברמה האישית פורים זה זמן לחשבון נפש הרב הסביר ש"חייבים איניש לבסומי עד שלא ידע" זה משל, כל השנה אנו צריכים להיות מונהגים על ידי השכל, התבונה צריכה לרסן ולעדן את כח הדמיון. אבל יום אחד, בפורים, בעזרת שתיית היין מפנים את שליטת השכל ונותנים עדיפות לכח הדמיון. וזאת כי על ידי השכל בלבד אי אפשר להבין את סיפור הפורים ולהבין איך מאחורי מסך הטבע פעל הקב"ה בעולם להציל את עמו. 

ובמעבר חד מצאתי את עצמי ביום הפורים עצמו ב"טיש" של הרב אברהם רובין, חסיד סלאנים ומנהיג קהילת פא"י ברחובות. הוא ישב בראש השולחן והציבור עמד בתור לקבל ברכה ממנו. סיפרו סיפורים איך יהודים נושעו מברכת הרב בפורים. זכיתי לשבת במקום ליד השולחן וקבלתי שְׁיָרִים מכל מנה שהגישו לרב. קודם הדגים ואחר כל הביאו לו שתי עופות שלמים והוא שיסע אותם וחילק מנות לציבור. קיבלתי יין מהכוס של הרב ופולקע שמן מהעוף. האווירה היתה מרוממת ואפילו קצת פרוע. כל כמה דקות הרימו כוסית לחיים. כאן "עד דלא ידע" היה כפשוטו וחשבון הנפש הקר פינה את מקומו לשמחה ללא גבולות. 

מהי הדרך הנכונה? דרך המוסר או דרך החסידות? לפי דעתי יש מקום לשניהם. דרך הרב קוק זצ"ל היא סינתזה של המוסר והחסידות. 

אמר הרבי חזון השלימות הוא בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפיעו עלנו מכל הצדדים. בדורות האחרונים יפה לנו שיטתם של תלמידי הגר"א עם תלמידי הבעש"ט שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. בעמל ובכשרון נברא לנו ספרות שלימה שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח הטהור של האמת. 

יום רביעי, 24 בפברואר 2010

תכלת המשכן, תכלת מרדכי, תכלת מלכות שמים

"והם יקחו את הזהב ואת התכלת והארגמן, תולעת השני ואת השש" פרשת ויקהל לה-ו
כתוב בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נוהגים לפרש לא בתוכו אלא בתוכם, בתוך ליבותיהם. אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטה, ברש"י "ועשו לי מקדש - עשו לי בית קדושה.  
 אבל נשאלת השאלה: איך אפשר שהקב"ה מצמצם את נוכחותו למקום אחד. הרי הוא מקומו של עולם וכל העולם מקומו. שאין אתר פנוי מינה. אלא שהמשכן מסמל את כל העולם בזעיר אנפין. הוא בנוי מכל היסודות שיש בעולם: הדומם, כגון זהב, כסף ונחושת, הצומח, כמו עצים ושמן למאור, והחי כמו עורות עזים ועורות תחשים. והכל מתחבר בהרמוניה מלאה כמו המרכיבים של העולם עצמו. 

יש מפרשים כמו המלבי"ם זצ"ל שמסבירים שכל פרט ופרט במשכן הוא לאומת פרט בבריאה של ששת ימי בראשית. אבל לכאורה חסר לנו המרכיב החשוב ביותר, האדם, נזר הבריאה. וזאת הכוונה של "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עשו לי מקום להשרות את שכינתי ומתוך זה אני יכול להתחבר לניצוץ הא-לוהי שבתוכם. 

הרש"ר הירש זצ"ל אמר שגם לצבעים יש משמעות וסמליות. 
השש לבן - יסודו מהצומח (פשתן) 
השני  אדןם– יסודו מהחי (מתולעת השני) 
הארגמן – מסמל את האדם (צבע ארגמן מרמז לאיברים הפנימיים לאדם)
ולבסוף התכלת – מסמלת את הענין הא-לוהי. שהתכלת מראה על הגבול (מלשון כ-ל-ה הסוף) למה שנמצא מעבר לאופק, אל הנסתר, אל הא-לוהי שנתגלה לעיננו. את צבע ברית ה' עם האדם את סימן ההיכר של ה' יסוד הא-לוה המתחבר עם האדם הטהור שמביט בערגה אל תכלת השמיים. 
תכלת היא גם הצבע  של מלכות - "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת...”
וכמובן יש התכלת בציצית "ועשו לכם ציצית הכנף פתיל תכלת - וראיתם אותו - אותו פתיל התכלת ועשיתם את כל מצוות ה'. שרואים את צבע התכלת מזכירים לעצמנו את מצוות ה'. 

 לפני לא הרבה שנים קבוצה של חוקרים ורבנים הודיעו שמצאו את החילזון שממנו עשו את התכלת של התורה (ראה אתר תכלת http://www.tekhelet.org/)
 מקור התכלת ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus)

בדבר הזה יש מחלוקת גדולה בין רבני דורנו. יש כאלה שהם נגד הטלת פתיל צבוע בתכלת החדשה, ויש אומרים שזה מנהג טוב ויש אפילו שאומרים שזה מצווה ואפילו חובה. בין לובשי התכלת הרב דב ליאור, הרב שמחה הכהן קוק, הרב צפניה דרורי, הרב רא"ם הכהן, והרב הרשל שכטר (ראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי, ניו יורק).

יש שתי בעיות עיקריות בענין התכלת. הרב יוסף דוב סולוביטצ'יק זצ"ל אמר שאי אפשר לחדש הלכה שהיתה גנוזה יותר מ 1000 שנה. אם אין רציפות מסורת הממצאים המדעיים והארכאולוגים לא באים במקום מסורת. מי שהיה ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל סבר שכן אפשר להיעזר בכלים של המדע והחקירה כדי לברר ולחדש מסורות שנעלמו כולל התכלת.

הרב אבינר מעלה בעיה אחרת, מי ששם תכלת חוטא ביוהרה. כאילו שהוא יותר צדיק מגדולי ישראל שלא לובשים תכלת. זה דומה למה שאמרו על תפילין של רבנו תם. רק שהיום הנחת תפילין של רבנו תם נפוץ מאד, במיוחד אצל הספרדים וחב"ד ואינו נחשב ביוהרה. הרב דב ליאור השיב לרב אבינר שיוהרה היא מושג מאוד סובייקטיבי ותלוי בכוונת האדם.

אמר הראי"ה קוק זצ"ל שהתכלת היא הצבע שמעדן את חוש הראות. מעניין לציין שמדענים עשו מחקר בצבעים ומדדו את תדירות גלי האור שמשתקפים מכל צבע ונתנו לכל צבע מספר(בין אחד לאלף). יצא שצבע התכלת מספרו.....613!!!

האדמור מרוזין  שחי בסוף המאה ה19 חשב שהוא מצא את המקור של התכלת בחיית הים הדיונון (רוב החוקרים היום פוסלים את הזהווי הזה) הוא אמר שחידוש צבע התכלת זה יהיה סימן מובהק של אתחלתא דגאולה...והרב אלישע ןןשליצקי אמר בשם הרב צבי יהודה שניהם זצ"ל שאנחנו כבר במצייתה דגאולה!!! הלווי שיבוא משיה בן דוד במהרה בימינו אמן!!!

יום שני, 8 בפברואר 2010

מי היה הגר הראשון?

"וישלח משה את חתנו וילך אל ארצו"
רש"י: יתרו הלך לגייר את בני ביתו. (פרשת יתרו, שמות י"ח, כ"ז)

מי היה הגר הראשון?אולי אברהם אבינו? אברהם אבינו מכיר ביחודו של הקדוש ברוך הוא בעולם. ואמנם הפעם הראשונה שמילה "גר" מופיע בתורה זה בקשר לאברהם. כאשר הוא קונה חלקת קבר לשרה במערת המכפלה, הוא אומר לבני חת "גר ותושב אנכי עמכם". ברור מכאן שהכוונה אינה ל"גר" סתם בלשון חז"ל או בעברית של ימינו שמשמעותו אדם מדת אחרת שמקבל על עצמו תורה ומצוות ולהתקבל לדת היהודית. אצל אברהם הכוונה לזר שגר כמיעוט אתנית ותרבותית בתוך עם וארץ אחרת. עוד דוגמא הוא משה רבנו שברח מפרעה למדין. הוא אמר על עצמו "גר הייתי בארץ נכרייה". וכתוב בפרשת משפטים "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצריים". 

אם נבדוק, בכל התנ"ך לא מוזכר במפורש המושג של גר צדק אפילו פעם אחת. הכוונה תמיד לגר תושב. יחד עם אברהם אבינו היו "הנפש אשר עשו בחרן" שקבלו על עצמם תורת אברהם וחיו  איתו כמיעוט ארמית-כסדית בארץ ישראל בתוך עמי כנען. 

בזמן יציאת מצריים יש "גרים" מסוג אחר שמוזכרים בדרך אגב. אלו הם ה"ערב רב" עמים אחרים שהיו בשעבוד מצריים יחד עם בני ישראל. ומעניין שאחרי יציאת מצריים הערב רב נעלם כלא היה. כנראה שהם התבוללו ונטמעו בתוך השבטים. אחרי כיבוש הארץ ויסוד המלכות התנ"ך מספר על בני עמים אחרים שחיים בתוך ממלכת ישראל ונקראים גרים כגון הנער שאמר למלך שאול "בן איש גר עמלקי אנוכי". 

יש לדון בסיפור של רות המואביה. האם המניע העיקרי להצטרפותה לעם ישראל היה דתי, באומרה "אלוקיך אלוקי" וגם לפי משאמר לה בועז "ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" או שהעיקר היה רצונה להדבק לחמותה נעמי וללכת לאן שהיא תלך, לארצה ושם תחשב לגר תושב. התנאי העיקרי לקבלתה הוא עזיבת אלוהי ניכר. 

שונה מכל המקרים האלה המקרה של יתרו. הוא היה כהן מכובד בארצו וחז"ל אמרו שהוא התעמק בכל סוגי העבודה זרה ולבסוף הגיע למסקנה שה' הוא האלוקים. התורה מספרת שאחרי שהוא שמע על הניסים שה' עשה לעם ישראל ביציאת מצריים ומלחמת עמלק הוא בא למדבר סיני לקבל את התורה יחד עם חתנו  משה ועם ישראל. הרב אורי שרקי הסביר שהתורה לא היתה יכולה להנתן לפני שבא יתרו. אילו לא היה בא יתרו היה אפשר לחשוב שהתורה תנתן רק למי שדם אברהם יצחק ויעקב זורם בעורקיו. חז"ל אומרים לנו אדרבא, יתרו בא לקבל תורה מתוך הכרה פנימית עמוקה, בזמן שה' כפה על בני ישראל  הר סיני כגיגית ואמר להם שאם יקבלו תורה מוטב ואם לא פה תהיה קבורתם. 

גורל בני יתרו לא היה כגורל גרי התושב. הם לא נטמעו בתוך השבטים. הם נשארו קבוצה מוגדרת בעם ישראל וקבלו נחלה משלהם בתוך נחלת יהודה. צאצאיהם מוזכרים 

בספרי מלכים, ירמיהו ודברי הימים כמשפחת רכב הקיני, משפחת סופרים מהעיר יעבץ שהיו להם מנהגים מיוחדים של נזירות מיין וישיבת אוהלים במקום בתי קבע. 

במדינת ישראל של ימנו אנו מתלבטים בסוגיית גירות וגרים. חיים בינינו לפי רוב האומדנים קרוב ל 300,000 ישראלים שיש להם קשרי משפחה יהודיים אך אינם יהודים 

לפי ההלכה. לגייר אותם כגרי צדק על פי ההלכה נראה משימה כמעט בלתי אפשרית, אפילו למקילים. אולי אפשר להכיר בהם כגרי תושב. הרי הם ממלאים את כל התנאים להיות גר תושב. הרוב המוחלט לא מזדהים כנוצרים לכן אי אפשר להגדיר אותם כעובדי עבודה זרה וכמובן הם מקבלים את שלטון ישראל. הם גם שומרים שבע מצוות בני נח שהם כלולים בדיני המדינה. בשנות העשרים של המאה הקודמת הראי"ה קוק זצ"ל הכיר במוסלמים ודרוזים כמין גרי תושב. (מעניין לציין שלדרוזים יש מסורת, לפי דתם שהתפלג מהאיסלם לפני מאות שנים, שיתרו הוא נביאם. ) אז למה לא הגויים-ישראלים של ימינו? 

אולי הם הערב רב של ימינו, שבעוד כמה דורות יתבוללו, ויטמעו לתוך הציבור היהודי ישראלי. בכל מקרה נצטרך למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה הזאת. אמרו חז"ל 

שנשמות כל הגרים שעתידים להצטרף לכלל ישראל עמדו על הר סיני במתן תורה. 

יהי רצון לפניו יתברך שימצאו מקומם בינינו. ויהיו אתנו בזמן הגאולה הבאה במהרה בימינו.     


יום שלישי, 2 בפברואר 2010

טענת פרעה "לא היתה לי ברירה!"


ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל...
שמות י"ד, ח

כל שנה בבליל הסדר, אחרי שקוראים את עשרת המכות וכל גבורות ה' במצרים עד שטבע פרעה וחילו בים סוף, קם איזה בן חכם ושואל "למה פרעה נענש? הרי ה' הכביד את ליבו, לא היתה לו ברירה! חשבתי שבחירה חופשית היא אחת היסודות של התורה!" 

זאת שאלה פילוסופית-דתית קשה ומורכבת שהתחבטו בה הוגי הדעות מזמן חז"ל עד לאחרוני האחרונים. 

הרמב"ם הסביר שכוון שפרעה הכביד את לבו של עצמו במכות הראשונות ה' העניש אותו ע"י נטילת יכולתו לחזור בתשובה. הבעיה בגישה הזאת היא שזה נוגד את עקרון של הרצון החפשי שבלעדיו אין משמעות לשכר ועונש. 

ההשקפה של החסידות אומרת שה' הכביד את לב פרעה והביא עליו את המכות כדי להחליש את יצר הרע שלו ובזה לאפשר למצפון שלו, הטבוע עמוק בנפשו לבוא לידי ביטוי. הרעיון הזה דומה לדרך שבה מטפלת ההלכה בבעל המסרב לתת גט לאשתו למרות פסק  של בית דין. הרי ההלכה קובעת שהבעל צריך לתת את הגט מרצונו החפשי. מה ישעה בית הדין? הם יפליאו בו מלקות עד שהוא אומר "רוצה אני". האם זה נחשב שהוא נותן את הגט מרצונו החפשי??? אבל אנו מאמינים שעמוק בנשמתו כל יהודי רוצה לעשות את הדבר הנכון בעיני ה', שצוו הדיינים על פי דין תורה. רק שקליפות הגשמיות מונעות מהניצוץ האלוקי הרדום בנשמתו להתעורר ולהתבטא. המלקות שוברות  ומחלישות את הגוף הגשמי כדי לתת לרצונו האמיתי לצאת. 

הפרשן הגדול מלבי"ם דוחה את הרעיון שה' נטל מפרעה את רצונו החפשי. אדרבא, כל אדם רגיל שהיה חווה אסונות כמו מכות מצריים היה נשבר ועושה את רצון ה'. ה' חיזק את לבו כדי שתהיה לו אפשרות לבחור בין טוב לרע למרות הלחץ של המכות. ומכאן הביטוי ה' חיזק את לב פרעה. 

נשארת השאלה: האם קיימת בחירה חפשית מוחלטת? מרן הראי"ה קוק זצ"ל אומר שיש שתי דרכים שנראות במבט ראשון שסותרים זה את זה. ראשית, הוא אמר שהרעיון של הבחירה החופשית הוא עצם המהות של הוויתנו. הוא גם אמר שלעולם לא נמצא את הבחירה החחפשית המלאה. בכל תנועה חפשית נמצא המון הכרחים שמעקבים את החופש וסוללים ללב, בעל כרחה, את נתיבותיה. 

איך ליישב את הדברים? הרב מסביר שיש רק יישות אחת בעולם בעל רצון חפשי מוחלטת ובלתי מוגבלת. הלא הוא הרצון העליון של ה'. לאדם, הנברא בצלם אלוקים, קיים בתוך המוגבלות של מהותו הגשמית לבחור בין טוב ורע. 

עוד נקודה במחשבת הרב קוק היא שרק ליחיד יש בחירה חפשית. הכלל, ובמיוחד כלל ישראל, מונהג על ידי הרצון האלוקי. כלל ישראל נבחר לקבל את התורה ולהביא את דבר ה' לעולם. במובן הזה לפרעה באמת לא היתה ברירה. הוא לא היה יכול להכריע את הגורל של עם ישראל שנובע מכח עליון.  הוא החשיב את עצמו לאל, שיכול לכפות את רצונו על העולם ובוראו. אבל לבסוף התברר שיש רק רצון אחד עליון. אלוקים אחד. שהיה, הווה, ויהיה ריבון העולמים. 

יום ראשון, 31 בינואר 2010

ניו יורק 1938


סבי, דוד ויטלס ליד חלון הראוה של חנות המכלת שלו בברוקלין, 1938. שנים רבות התמונה תלויה אצלי על הקיר והיא יקרה לי מאד. ראשית כל יש לי זכרונות ילדות נעימים של נסיעה עם אמי ברכבת התחתית לבקר אצלו בחנות. אני זוכרת שנכנסנו לחנות הוא ישב וקרא מתוך ספר שהשעין לפניו על הדלפק. הוא החזיר את הספר למדף קטן מתחת לדלפק וקם לקראתנו. הוא היה אדם גבוהה ובמכלת הוא לבש סינר לבן ארוך. ואני ילדה קטנה, עוד לא יודעת לקרוא, שמסתכלת מעלה מעלה והוא מוריד מאחד המדפים קופסת עוגיות בצורת קרון של רכבת קירקס עם ציורים של חיות ושרוך לבן לנשיאה קלה ומוסר לי אותה. לימים אמי סיפרה שהוא היה שואל אותה "את חושבת שהיא תזכור שנתתי לה עוגיות בחנות שלי?" עברו יותר מחמישים שנה ותשובתי כן, זיידי דוד, בהחלט אני זוכרת!!!

לא זכור לי בדיוק אבל מתישהו אחרי שהתחלתי ללמוד בבית ספר זיידי דוד עבר שבץ מוחי. בוקר אחד הלקוחות הקבועים של הבוקר חיכו מחוץ למכלת  בציפיה ללחמניות טריות. כאשר הוא לא הגיע הם הזעיקו אמבולנס ועלו לדירתו. בימים ההם לא הרשו לילדים לבקר בבתי חולים. אני זוכרת מתח ודיבורים של מבוגרים וביניהם את אמא שלי מספרת שהדביקו למיטה שלו שלט 'אוכל כשר בלבד'. לימים הוא השתחרר מבית החולים אך היה ברור שהוא לא חוזר לחנות שלו. היה ספק עם יחזור לתפקד כרגיל, או אם יוכל אפילו לחזור וללכת בצורה עצמאית. לאדם אשר היגר לבד מאוקראינה לארה"ב בגיל ההתבגרות ותמיד היה עצמאי מאד היה קשה לקבל את הדין. הוא בא לגור בבית אתנו. בהתחלה היה קשה אךהוא היה נחוש בדעתו, הוא לא יהיה נכה. לאט לאט זיידי דוד לקח את עצמו בידיים והחליט להלחם על שלו. הוא התחיל ללוות את אמא שלי שהיא טיילה עם אחי בעגלת התינוק שלו. (אז היו עגלות חזקות ויציבות , לא כמו המתקפלות של היום.) אבי הביא לו מקל הליכה וכל יום הוא היה יוצא ומתאמן בהליכה, בתחילה היה זה כמה מטרים ובחזרה הביתה אך מהר הוא היה נעלם לשעות ומטייל בכל האזור.


רק שהתבגרתי הבנתי כמה נחוש הוא היה בחיים שלו וכמה הוא עמד על עקרונותיו. עכשיו כאשר אני יכולה לקרוא את כיתוב על חלון הראוה שלו. מגן דוד גדול וגאה, Saturday Colsed בגודל, שבת געשלאסען למי שמבין מאמא לשון. בקיצור סגור ביום השבת. צריך להבין את האווירה של אותם שנים. רוב המהגרים היהודים עבדו בשבתות. היה תופעה נפוצה של אלה שרצו בכל זאת לשמור על המסורת שיסדו מנינים שהתפללו מוקדם (מנין השכמה, קראו לזה) כדי להספיק להתפלל ולא לאחר לעבודה. בנוסף לכל הקשיים של המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים היו גם חוקים של מדינת ניו-יורק שאסרו על פתיחת בתי מסחר ביום ראשון (יום המנוחה הנוצרי). כך שבנוסף לסגירת החנות בשבת גם אסור היה לפתוח ביום ראשון. וכאשר הוא כן היה פותח את החנות ביום ראשון היה מגיע שוטר ורושם לו קנס. במצב הזה, העסק שהיה בקושי רווחי בתנאים של התקופה הפכה לעוד פחות רווחי. אבל סבי לא ויתר על שמירת השבת. והספר שמתחת לדלפק? היה זה ספר גמרא. אביו היה עסק כל ימיו בלימוד תורה אך סבי היה בן זקונים מנישואין שניים והיה מלא קנאה באחיו המבוגרים יותר שאביהם הקדיש להם זמן ולימד אותם תורה. אבל הוא לא ויתר גם על זה. למרות שכל חייו עבד קשה למחייתו תמיד הקדיש זמן גם ללימוד תורה. אפילו באמריקה.

יום חמישי, 21 בינואר 2010

הדילמה של הגולה המוזהבת

"והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת"  (פרשת בא, שמות י"ב, כ"ה) 
רמב"ן על ספר המצוות: שצוונו לרשת הארץ שה' יתברך נתן לאבותנו ולא לעזבה לאומות או לשממה, ככתוב בתורה (במדבר ל"ג, נ"ג) 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ...'
בנסיעתי לארה"ב לביקור משפחתי חשתי ניכור רב מהקהילה היהודית, במיוחד מקהילת ה"מודרן אורתודוקס" (דתי מודרני) שלכאורה יש להם הכל, שפע כלכלי, מוסדות תורה מפוארות, יחסים טובים עם שכניהם הגויים, והשפעה רבה על החברה הכלכלה ותרבות האמריקאית.  במבט שני רואים שהיהדות האורטודוקסית באמריקה נמצאת בדילמה עצומה, אפשר להגיד באופן בוטה, הם חיים באשליה. 
איך יהודי דתי באמריקה יכול להגיד בתפילתו, שלוש פעמים ביום "ויקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ לארצנו" וכל פעם שמברכים ברכת המזון אומרים "הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צווארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו." ??? 
בספר הכוזרי כתב רבי יהודה הלוי שמי שאומר בתפילתו "המחזיר שכינתו לציון" ואין כוונתו לחזור לציון בעצמו, תפילתו כציפצוף הזרזיר. 
משל למה הדבר דומה? ילד ביקש מאביו לקחת אותו לקירקס. לאחר תחנונים רבים אביו הסכים. בדרך לקרקס הילד ממשיך ומילל, "אבא, הבטחת לקחת אותי לקירקס". נכנסים לאוהל הקירקס  והילד בשלו,  "אבא, הבטחת לקחת אותי לקירקס". בתגובה האב נתן לבנו סטירה מצלצלת ואמר: "כפוי טובה שכמוך! הבאתי אותך למקום שביקשת, קניתי לך כרטיס והזזתי אחרים ממקומם כדי שיהיה לך מקום לשבת."  
בדרך דומה רצה הרב טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה" להסביר את  סיבת השואה. הקב"ה ניהל את ההיסטוריה כך ששיבת ציון המודרנית תביא הזדמנות להצלת יהודי אירופה אך לדאבון כולם הרוב המוחלט כולל רוב גדולי התורה באירופה סרבו להכיר בנסים הגלויים שהביאו לחזרת עם ישראל לארצו.  
יוצא מן הכלל היה הראי"ה קוק שהיה ראש וכתפיים מעל כולם בדורו (והרבה לפני השואה) קרא ליהודי אירופה לעלות לארץ ולהמלט מאסון הקרב ובא. 
אין בכוונתי לנבא שואה דומה באמריקה אך שואה שקטה מתרחשת מול עינינו עקב התבוללות ונישואי תערובת. 
שיבת העם היהודי לארצו אינה חלום. מאה שנות מאבק והקרבה הפכו אותה למציאות. לכל יהודי בעולם יש חלק בשיבת ציון של ימינו ועל כל יהודי לממש את חלקו בעשיה. 
ברוח הדרשה המפורסמת של הרב קוק בבית כנסת החורבה שנים לפני השואה נאמר:
קול שופר הגאולה מהדהד בימינו. מי לא ישמע?

החנוכיה הגדולה ביותר בעולם (לדעת החב"דניקים)
מוצב ליד סנטרל פארק בניו יורק (חנוכה תש"ע)