ניו יורק 1938

סבי, דוד ויטלס ליד חלון הראוה של חנות המכלת שלו בברוקלין, 1938. שנים רבות התמונה תלויה אצלי על הקיר והיא יקרה לי מאד. ראשית כל יש לי זכרונות ילדות נעימים של נסיעה עם אמי ברכבת התחתית לבקר אצלו בחנות. אני זוכרת שנכנסנו לחנות הוא ישב וקרא מתוך ספר שהשעין לפניו על הדלפק. הוא החזיר את הספר למדף קטן מתחת לדלפק וקם לקראתנו. הוא היה אדם גבוהה ובמכלת הוא לבש סינר לבן ארוך. ואני ילדה קטנה, עוד לא יודעת לקרוא, שמסתכלת מעלה מעלה והוא מוריד מאחד המדפים קופסת עוגיות בצורת קרון של רכבת קירקס עם ציורים של חיות ושרוך לבן לנשיאה קלה ומוסר לי אותה. לימים אמי סיפרה שהוא היה שואל אותה "את חושבת שהיא תזכור שנתתי לה עוגיות בחנות שלי?" עברו יותר מחמישים שנה ותשובתי כן, זיידי דוד, בהחלט אני זוכרת!!!

לא זכור לי בדיוק אבל מתישהו אחרי שהתחלתי ללמוד בבית ספר זיידי דוד עבר שבץ מוחי. בוקר אחד הלקוחות הקבועים של הבוקר חיכו מחוץ למכלת  בציפיה ללחמניות טריות. כאשר הוא לא הגיע הם הזעיקו אמבולנס ועלו לדירתו. בימים ההם לא הרשו לילדים לבקר בבתי חולים. אני זוכרת מתח ודיבורים של מבוגרים וביניהם את אמא שלי מספרת שהדביקו למיטה שלו שלט 'אוכל כשר בלבד'. לימים הוא השתחרר מבית החולים אך היה ברור שהוא לא חוזר לחנות שלו. היה ספק עם יחזור לתפקד כרגיל, או אם יוכל אפילו לחזור וללכת בצורה עצמאית. לאדם אשר היגר לבד מאוקראינה לארה"ב בגיל ההתבגרות ותמיד היה עצמאי מאד היה קשה לקבל את הדין. הוא בא לגור בבית אתנו. בהתחלה היה קשה אךהוא היה נחוש בדעתו, הוא לא יהיה נכה. לאט לאט זיידי דוד לקח את עצמו בידיים והחליט להלחם על שלו. הוא התחיל ללוות את אמא שלי שהיא טיילה עם אחי בעגלת התינוק שלו. (אז היו עגלות חזקות ויציבות , לא כמו המתקפלות של היום.) אבי הביא לו מקל הליכה וכל יום הוא היה יוצא ומתאמן בהליכה, בתחילה היה זה כמה מטרים ובחזרה הביתה אך מהר הוא היה נעלם לשעות ומטייל בכל האזור.


רק שהתבגרתי הבנתי כמה נחוש הוא היה בחיים שלו וכמה הוא עמד על עקרונותיו. עכשיו כאשר אני יכולה לקרוא את כיתוב על חלון הראוה שלו. מגן דוד גדול וגאה, Saturday Colsed בגודל, שבת געשלאסען למי שמבין מאמא לשון. בקיצור סגור ביום השבת. צריך להבין את האווירה של אותם שנים. רוב המהגרים היהודים עבדו בשבתות. היה תופעה נפוצה של אלה שרצו בכל זאת לשמור על המסורת שיסדו מנינים שהתפללו מוקדם (מנין השכמה, קראו לזה) כדי להספיק להתפלל ולא לאחר לעבודה. בנוסף לכל הקשיים של המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים היו גם חוקים של מדינת ניו-יורק שאסרו על פתיחת בתי מסחר ביום ראשון (יום המנוחה הנוצרי). כך שבנוסף לסגירת החנות בשבת גם אסור היה לפתוח ביום ראשון. וכאשר הוא כן היה פותח את החנות ביום ראשון היה מגיע שוטר ורושם לו קנס. במצב הזה, העסק שהיה בקושי רווחי בתנאים של התקופה הפכה לעוד פחות רווחי. אבל סבי לא ויתר על שמירת השבת. והספר שמתחת לדלפק? היה זה ספר גמרא. אביו היה עסק כל ימיו בלימוד תורה אך סבי היה בן זקונים מנישואין שניים והיה מלא קנאה באחיו המבוגרים יותר שאביהם הקדיש להם זמן ולימד אותם תורה. אבל הוא לא ויתר גם על זה. למרות שכל חייו עבד קשה למחייתו תמיד הקדיש זמן גם ללימוד תורה. אפילו באמריקה.