היום. לפני 47 שנה (למען הדיוק התמונה מכמה ימים אחרי, אבל מי סופר?)

נחתתי בשדה תעופה בלוד. עוד לא קראו לזה בן-גוריון. 

אני מלאה תודה לקדוש ברוך הוא שזכיתי לחיות את חיי הבוגרים במדינת ישראל. 

בימים ההם היתה תקוה גדולה שלאחר סכנת השמדת החלום שהחזיק בנס 19 שנים נצח צה"ל והעם שעמד מאחוריו על כל האויבים וההמדינה עמדה על רגליה. 

ופתאום יכולתי לעמוד ליד הכותל המערבי, למרות שכל חיי גדלתי במחשבה כמוהו כמו המקדש, אצטרך לחכות למשיח לראותו. 

והאווירה היתה של תקוה שבוא תבוא "צלצול הטלפון" והערבים יעשו עמנו שלום. 

איזה תמימות...

משפחת דינצין

שמואל ודינה דינצין שוורץ 

סבא וסבתא של אמי (פרומא ויטלס ריטש) היו שמואל ודינה שוורץ. ביתם ריסל שוורץ היגרה לארצות הברית בשנת 1922 מאוקריינה. דינה הייתה הבת השביעית של מאיר וחנה דינצין. היו להם עוד חמישה ילדים שהיגרו לארה"ב בשלהי המאה ה19.   שלושה מילד משפחת שוורץ הגיעו לניו יורק טילי (טאובה), ריסל (אמא של פרומא) ויוסף. 

ריסל שוורץ ויטלס עם ילדיה
מנחם מנדל ופרומא 1930 

משפחת דינצין האמריקאית 1900

אלו חמשת בני מאיר וחנה דינצין ומשפחותיהם שהיגרו לארה"ב עוד בשלהי המאה ה19. הם ברחו מפוגרומים בעיירה לחלום של בטחון אישי ושגשוג כלכלי ב'גולדנע מדינה'. ככל הנראה הגשימו את החלום והצליחו בעסקים ואחד מהם (הגבר השלישי מימין) היה רופא. 

חנה דיצין  ז"ל

יחד עם שנים מהבנים הפליגו גם הוריהם חנה ומאיר דינצין. אחד מהבחורים גילח את זקנו עוד באניה לפני שהגיעו לנמל ניו יורק והשני חיכה עוד כמה שבועות. הדבר מאד לא מצא חן בעיני מאיר דינצין והוא הודיע לאשתו וילדיו שהוא אינו מוכן להשאר ב'טרייפה מדינה' וחזר לגריידינג וחי שם עם ילדיו שלא היגרו. אשתו חנה נשארה לטפל בבניה שעוד לא היו נשואים. היא נפטרה בארה"ב וקבורה בקווינס ניו יורק. הרופא שחתום על תעודת הפטירה שלה הוא בנה. 

 דינה דינצין שוורץ הי"ד

שמואל שוורץ נפטר בשנות השלושים עוד לפני מחלמת העולם השנייה. עם כיבוש אוקרינה על ידי הנאצים היהודים שנשארו בגריידינג נלקחו ליער ירמולינסי ושם ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים. ביניהם דינה שוורץ, נכדיה מלכה וישעיה והבת שלה ינטה ובעלה אלעזר ה' יקום דמם.  

העיירה גריידיג, אוקרינה

המפגש הראשון שלי עם השואה

בתמונה אני חוגגת יום הולדת 6 (בכיתה א, לא ביקרתי בגן) השנה 1955 ומתוך שלושת הילדים שפניהם למצלמה השנים לימיני הם בני ניצולי השואה. הבן, שמו אלברט, גדול ממני בחודשיים. חודשיים לפני חגגנו לאלברט יום הולדת. אמו הביאה עוגה וחילקה לנו. תוך כדי שהיא מעבירה לנו פרוסות אנחנו רואים מספרים כחולים על זרועה. כדרכם של ילדים שאלנו את המורה, מה זה? 

המורה ואמו של אלברט החליפו מבט נבוך והמורה התאוששה ראשונה וענתה לנו בזו הלשון:

"זה מראה כמה היא חזקה" 

אמו של אלברט שתקה אבל המשיכה לחייך ולחלק פרוסות עוגה. 

בבית סיפרתי לאמא ושאלתי מה הקשר בין המספרים וכח. היא הסבירה לאמא של אלברט הרבה מזל כי המספר מעיד על כך שהיא היתה כלואה באירופה במחנה של גרמנים ושהם היו מאד קפדנים וספרו אותם כל הזמן כדי לוודא שלא ברחו. רבים מהכלואים נהרגו על ידי אותם גרמנים ורק חלק קטן שרדו. לכן המורה אמרה שהמספר הוא סימן לגבורתה.