יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

חגיגת האירוסין של ישורון ותהילה

                                                                                                                                         ה אנו   נבנסים לחגוג  היום 

יום שישי, 8 ביוני 2018

דבר תורה בחתונת אליהו ועינב

ברשות החתן והכלה. ברשות רב משה, רעיי ןאהוביי
        מאז אירוסי אליהו ועינב שאלו אותי הרבה אנשים איך אני מתיחס לכל הענין הזה? לא מפריע לי שאישה אחרת לוקחת את מקום ביתנו האהובה המנוחה אסתי ע"ה. אמרתי להם שאדרבה אני רוצה שלנכדיי תהיה דמות אמהית ולחתני היקר שותפה לחיים.
           אינני נאיבי, ברור לי שהמהלך הוא מורכב ורגיש. בבראשית רבה יוסי בר חלפתא אומר שאחרי ששת ימי בראשית עיקר עיסוקו של הקב"ה זה בזיווג זיווגים שזה קשה כקריעת ים  סוף ומפרשים על המקום אומרים שהכוונה לזיווג שני דווקא.
כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שינה סדרי הטבע בזיווג שני יש משהו לא טבעי שמחייב סייתא דשמייא.                                                     הרי הזיווג העל טבעי העליון הוא בין הקב"ה וכנסת ישראל כמאמר הרב קוק זצ"ל באורות ישראל "זיווגא שלים דכנסת ישראל בקב"ה היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה  ביסוד נשמתה עם התגלות הנטיה האלוקית...וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה...והתנשאות ההתאמה מכשרת את שכלול ושלימותה של העוז האלוקית."
          ואני תוהה, איך הבית הזה ייבנה על יסוד שני הבתים שנחרבו? אפשר ללמוד מהכלל אל הפרט כמו ש הבית השלישי שהולך ונבנה נגד עיננו בנוי על יסוד חורבן בית ראשון ושני הבית של אליהו ועינב אם הוא בנוי על היסודות הנכונים, יקום לתפארת. היסודות אמרנו מתחת לחופה-אהבה אחווה שלום ורעיות.
             הגאון המלבי"ם כתב שאלו דברים בנויים אחד על השני. אהבה-המשיחה הרגשית מביא ל אחווה החיבור לשאר בשר (כמו שכתוב 'והיו לבשר אחד') ומעל זה השלום-השלימות הנשמתית ומעל הכל ריעות, הרצון של שני הצדדים לבנות בית שבו יתגלה רצון השם.
            אז נכון,אנחנו כמו זקני בית שני עוד בוכים על חורבן הבית הראשון אבל אנו מתנחמים בנחמת רבי עקיבא שראהאת חורבן הבית מהר הצופים,צחק, ואמר בשם זכריה הנביא "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון ו קול שמחה קול חתן וקול כלה"

יום שני, 6 בפברואר 2017

"וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן"

12 חודש לפטירת אסתר דינה הררי ז"ל 

 "וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן"  (משלי פרק ג' פסוק ל"ד
נכתב על המצבה של אהובתנו אסתי. הפסוק נבחר כמחווה לתכונת הענווה שאפיינה את אסתי שלנו. הפסוק לקוחה מפרק שעוסק  בחובה שלנו לנצל את ימינו ללימוד תורה ולקיום מצוות. מפציר בנו לזכור את המעשים הטובים שעשו לנו, לשמור על קשר עם ה' בכל מצב, גם כשיש תבונה וחכמה, (אך לא בביטחון מופרז)  גם כשיש עושר, ואף כאשר יש צרות, כי לימוד החכמה (תורה) - ההשקעה הטובה ביותר לטווח ארוך, הלימוד צריך להיות מכוון למטרה מעשית - יצירה ובניה. הפרק ממשיך ונוגע בעצות לגבי יחסים בין אדם לחברו ולבסוף מראה לנו מדוע אין טעם לקנא באנשים שדרכיהם מקולקלות.
אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן
מה משמעות ענווה בספר משלי (ובכלל) ולמה זה תכונה רצויה?
במשלי פרק כ"ב  פסוק ד כתוב על תכונות רצויות:
עֵקֶב עֲנָוָה  -  יִרְאַת יְהוָה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים
עקב (סוף ואחרית) הענוה היא יראת ה', כלומר: הענוה תסבב היראה, כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום, ותבוא בלבו יראת הרוממות, וימצא עושר וכבוד וחיים. (מצודות)
או במילים אחרות:
בעקבות מידת הענוה כלפי אנשים אחרים, זוכים גם לענוה כלפי ה' וממנה ליראת ה'; ובזכות הענוה ויראת ה', נותן לו ה' עושר וכבוד וחיים.
סופו של ספר משלי הוא השיר המוכר לנו מלילות שבת "אשת חיל" פרק שאמרנו גם בלוויית אסתי שלנו. חשבתי בזמנו שאומרים את הפרק כי באופן כללי זה מתאים לצטט דברים טובים על אישה ואיפה יש תיאור יותר מחמיא מאשר ב'אשת חיל'? מן סופר וומן כזאת שעושה את הככככל.
אבל יש רמזים בתוך הפסוקים עצמם שהשיר הוא מיועד להספיד משהיא.
"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה"
"ותשחק ליום אחרון.
מדרש תנחומא מייחסת את הפרק להספד של אברהם אבינו את שרה אשתו בבואו לקבור אותה בחברון.
רש"י מתיחס בפירושו על הפסוק  צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל:
צופיה – היא בביתה נותנת לב על צורכי בני ביתה, איך ינהגו באמת וצניעות
כל זה מחזיר אותנו לענוה  של פרק ג' שם מצאנו פירוש של ר' יוסף קמחי שמוסיף ואומר:
"עקב ענוה יראת ה' – ומה שכר הענוה ויראת ה' – עושר שלא ישיגנו רש, וכבוד שאין עמו קלון, וחיים שאין סופן מוות." (מה שכמובן עלול לגרום לנו להרהר כאשר אנחנו נזכרים באסתי שלכה לעולמה בגיל כל כך צעיר ושהותירה אחריה ילדים צעירים ובעל מסור ואוהב)  אבל הוא מוסיף מיד "וכל זה לעולם הבא"
כל שנותר לנו הוא להתפלל שבזכות הענוה ויראת ה' שלה היא זוכה לחיים טובים בעולם הבא. ובהמשך לפסוקים שקר החן והבל היופי נוכל לפרש שעכשיו כאשר אין ערך לתארים הפיזים האלה יראת ה' של אסתי עומדת לזכות בעולם הבא ובשערי השמיים מעשיה. 

יום רביעי, 9 במרץ 2016

שבוע לזכור את אסתי

         לפני שבועיים קמנו מהשבעה על ביתנו האהובה אסתר דינה. היא נקברה על פי בקשתה האחרונה בירושלים, שזה סיפור בפני עצמו. .לאסתי יש חלקת קבר במורד הר הזיתים מול הר הבית ליד הציון של האור החיים הקדוש. תודה רבה מקרב לב לרבנים צבי קוסטינר-הלל הורוביץ- צוקרמן-טאו-אשר וייס, בן-פזי, כץ וביגון ובן מוחה כולם שליט"א על החכמה הרגישות והאמפתיה שהראו לנו משך כל התקופה הזאת. הם היו לנו למורי דרך ומנחמים. ההספדים נאמרו בבית ההלוויות של העדה הספרדי מכיון שאסתי הייתה נשואה לספרדי ר' אליהו הררי בן הרב משה הררי.
בבכי מר אמרתי שרציתי לבקש סליחה  על כל השגיאות שעשיתי בזמן גידולה. הבעיה היא שלא יכולתי לזכור אפילו פעם אחת שממש כעסתי עליה.המקרה היחיד שאני זוכר שהתווכחנו היה כאשר אסתי אמרה שהיא רוצה להצטרף לתוכנית לאימון מורות דתיות לחינוך גופני בגבעת ושינגטון. אני טענתי שאם היא רוצה לעבוד בחינוך למה לא בנושא יותר איוני או תורני? היא ענתה לי"אבל אבא זה בדיוק הענין,לא אמרת לנו תמיד שתפקידנו זה לקדש את החול? התוכנית הזאת נקראת "קפיצה לגובה" והרעיון זה לשלב לימודי חינוך גופני עם לימודי תורה ואמונה בראשות הרב עוזי ביננפלד. לא נותר לי אלא להגיד "ניצחני ביתי ניצחתני ביתי. והיא אמרה לי עוד "אתה זוכר שאמרתה כשלמדנו לבת-מצוה שהמשמעות של אסתר דינה צוהר זה שגם כאשר יש הסתרת פנים ומידת הדין מתוחה בעולם  אנו צריכים לפתוח את הצוהר ולהכניס את כל האור הטוב של ה קב"ה וגם ביום סגריר צריך להפיק מהאור הפנימי של הצוהר להאיר את כל הפינות החשוכות שיש בחיים" והייתי מוסיף שלמדתי ממו"ר הרב מוטי אלון שאמר בשם הרבי מליזנץ על הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" שאותיות צרה הם אותיות רצה וצהר. והכוונה היא שגם בעת צרה מי שהולך לפי רצון השם יוכל להפיק מהאור הפנימי של הצוהר לתיבה,התורה ולהוושע מהצרה החשוכה שבעולם.                               
כאן המקום להגיד  זאת הייתה אסתי "קפיצה לגובה" בכל חלקי החיים. גם ספורטאית, גם תלמידה מצליחה באולפנא ובמכללה, גם אמא ורעיה למופת.                
 לכאורה בית הקברות הוא מקום אבי אבות הטומאה, אבל למדנו ממרן הרב קוק זצ"ל שהמוות היא האילוזיה (תעתועה) הגדולה שבעולם. זה לא הסוף אלא ההתחלה החדשה של הנשמה הטהורה. לכן אני מרגיש אדרבא את הקדושה הבוקעת מקברה הטריה של הנשמה הטהורה הזאת. ואני לא אוצר לה שלום אלא להתראות כי אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ונצעד ביחד לקבל אותו במהרה בימינו   אמן

יום חמישי, 19 ביוני 2014

היום. לפני 47 שנה (למען הדיוק התמונה מכמה ימים אחרי, אבל מי סופר?)

נחתתי בשדה תעופה בלוד. עוד לא קראו לזה בן-גוריון. 
אני מלאה תודה לקדוש ברוך הוא שזכיתי לחיות את חיי הבוגרים במדינת ישראל. 
בימים ההם היתה תקוה גדולה שלאחר סכנת השמדת החלום שהחזיק בנס 19 שנים נצח צה"ל והעם שעמד מאחוריו על כל האויבים וההמדינה עמדה על רגליה. 
ופתאום יכולתי לעמוד ליד הכותל המערבי, למרות שכל חיי גדלתי במחשבה כמוהו כמו המקדש, אצטרך לחכות למשיח לראותו. 
והאווירה היתה של תקוה שבוא תבוא "צלצול הטלפון" והערבים יעשו עמנו שלום. 
איזה תמימות...

יום ראשון, 18 במאי 2014

משפחת דינצין

העיירה גריידיג, אוקרינה

שמואל ודינה דינצין שוורץ 
סבא וסבתא של אמי (פרומא ויטלס ריטש) היו שמואל ודינה שוורץ. ביתם ריסל שוורץ היגרה לארצות הברית בשנת 1922 מאוקריינה. דינה הייתה הבת השביעית של מאיר וחנה דינצין. היו להם עוד חמישה ילדים שהיגרו לארה"ב בשלהי המאה ה19.   שלושה מילד משפחת שוורץ הגיעו לניו יורק טילי (טאובה), ריסל (אמא של פרומא) ויוסף. 

ריסל שוורץ ויטלס עם ילדיה
מנחם מנדל ופרומא 1930 
משפחת דינצין האמריקאית 1900
אלו חמשת בני מאיר וחנה דינצין ומשפחותיהם שהיגרו לארה"ב עוד בשלהי המאה ה19. הם ברחו מפוגרומים בעיירה לחלום של בטחון אישי ושגשוג כלכלי ב'גולדנע מדינה'. ככל הנראה הגשימו את החלום והצליחו בעסקים ואחד מהם (הגבר השלישי מימין) היה רופא. 
חנה דיצין  ז"ל
יחד עם שנים מהבנים הפליגו גם הוריהם חנה ומאיר דינצין. אחד מהבחורים גילח את זקנו עוד באניה לפני שהגיעו לנמל ניו יורק והשני חיכה עוד כמה שבועות. הדבר מאד לא מצא חן בעיני מאיר דינצין והוא הודיע לאשתו וילדיו שהוא אינו מוכן להשאר ב'טרייפה מדינה' וחזר לגריידינג וחי שם עם ילדיו שלא היגרו. אשתו חנה נשארה לטפל בבניה שעוד לא היו נשואים. היא נפטרה בארה"ב וקבורה בקווינס ניו יורק. הרופא שחתום על תעודת הפטירה שלה הוא בנה. 

 דינה דינצין שוורץ הי"ד



שמואל שוורץ נפטר בשנות השלושים עוד לפני מחלמת העולם השנייה. עם כיבוש אוקרינה על ידי הנאצים היהודים שנשארו בגריידינג נלקחו ליער ירמולינסי ושם ירו בהם וקברו אותם בקבר אחים. ביניהם דינה שוורץ, נכדיה מלכה וישעיה והבת שלה ינטה ובעלה אלעזר ה' יקום דמם.  

יום שלישי, 29 באפריל 2014

המפגש הראשון שלי עם השואה



בתמונה אני חוגגת יום הולדת 6 (בכיתה א, לא ביקרתי בגן) השנה 1955 ומתוך שלושת הילדים שפניהם למצלמה השנים לימיני הם בני ניצולי השואה. הבן, שמו אלברט, גדול ממני בחודשיים. חודשיים לפני חגגנו לאלברט יום הולדת. אמו הביאה עוגה וחילקה לנו. תוך כדי שהיא מעבירה לנו פרוסות אנחנו רואים מספרים כחולים על זרועה. כדרכם של ילדים שאלנו את המורה, מה זה? 
המורה ואמו של אלברט החליפו מבט נבוך והמורה התאוששה ראשונה וענתה לנו בזו הלשון:
"זה מראה כמה היא חזקה" 
אמו של אלברט שתקה אבל המשיכה לחייך ולחלק פרוסות עוגה. 
בבית סיפרתי לאמא ושאלתי מה הקשר בין המספרים וכח. היא הסבירה לאמא של אלברט הרבה מזל כי המספר מעיד על כך שהיא היתה כלואה באירופה במחנה של גרמנים ושהם היו מאד קפדנים וספרו אותם כל הזמן כדי לוודא שלא ברחו. רבים מהכלואים נהרגו על ידי אותם גרמנים ורק חלק קטן שרדו. לכן המורה אמרה שהמספר הוא סימן לגבורתה.