יום רביעי, 6 ביוני 2012

תןרת חסד


ידוע חשיבות תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות וגם החשיבות של עשיית חסד שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וזכות שמורה לו לעולם הבא.
אבל מה המשמעות של "תורת חסד"? הביטוי "תורת חסד" מופיע בספר משלי ל"א  26 בפרק "אשת חיל". "פיה פתחת בחוכמה ותורת חסד על לשונה."  ה"מצודת דוד" מפרש שם על דרך הפשט "תורת חסד  לימוד של חסד על לשונה. ר"ל מלמדת ומזרזת לעשות חסד עם הבריות"
הגאון מלבי"ם מעמיק יותר ומפרש "על ידי לשונה, בדרכי בינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי תורה וזה נקרא "תורת חסד" מה שהיא עושה חסד לפנים משורת הדין"
במסכת סוכה מ"ט: אמר רבי אלעזר פיה  פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה – וכו'  יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זוהי תורה של חסד ותורה שאינה לשמה זו תורה שאינה של חסד.
"איכא דאמרי תורה ללומדה היא של חסד ותורה שאינה ללומדה זו היא תורה שאינה של חסד"
ה"ע'ה היום" (מובא ב"עץ יוסף" ) כתב "חסד זה פעולה שעושים למען חברך בלי לצפות לכל תמורה. לכן אם לומדים על מנת לקבל שכר זה לא תורה של חסד, אבל אם הוא לומד על מנת לעשות נחת רוח לקב"ה זה תורת חסד.
המהרש"א – מדגיש זה שהפסוק אומר "תורת חסד על לשונההכוונה שצריך ללמוד תורה בקול רם שאחרים ישמעו. זה תורת חסד, ותורה שלא על לשונה,ו שומר לעצמו איננה תורה של חסד.
מסכת עבודה זרה 17: - כתוב שהאדיאל זה לעשות מעשים של חסד וגם לעשות בדברי תורה. רבנו חננאל על אתר  מפרש שאם מישהו לומד תורה ברצינות כמו שצריך יש עשיית חסד בזה שהוא יכול לעזור לאחרים להבין הלכות חיים ולהגיע לדרך הנכונה על פי התורה.
הרב קוק ב"אורות התורה" פרק ב' באר את החשיבות העליונה של תורת חסד שהיא תורה לשמה.
"הנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפועל את מציאות חכמתו מצד חיבור תורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת...הדרך הישר הוא  שילמד אדם מצד אהבתו את האור הגדול שרוצה השם יתברך בגילוי מציאות שיתגדל יותר ויותר ומכל שכן על ידי שחידושי תורה שהוא ממש הגדלה באור כפול..."כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות פ"ו) וההארה הכללית לעומתה נאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו"
הרב מבאר עוד איך לימוד הפרט משפיע על כלל.
אחד מהדרכים של עסק התורה לשמה הוא להעשיר את כנסת ישראל בכוחות רוחניים גדולים וכל מה שמתרבה אור התורה הרי הכוח היסודי של האומה מתחזק ומתאמץ, והנשמה הפרטית. הפועל ברכה כללית זו היא מצד עצמה גם כן מתגדלת ומתהדרת, משתלמת ומתפארת, ותחוש את עומק נעם טעמה של החיים המאושרים הללו ככתוב בשיר השירים  ז-10 "וחכך ביין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים"
ואיזה חסד עושים? כתב הרב " כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם עם ישראל. הא כיצד? רוח האומה מתחזק על ידי זה שבניה מתפרנסים בפרנסתם הרוחנית...וכל יחיד העוסק בתורה הוא מגלה כח חיים חדש בנשמת ישראל...וכל שמתוספת בו יותר נדיבות ליבה וטהרת נפש כן כח החיים הישראליים הולך ומתגלה על ידו ונותן לאומה כח נשמת חיים להתעודד ולקום. יסוד התורה לשמה הוא הגברת כחה של כנסת ישראל, והרינו מגדלים את התורה לשמה הצפונה בנו וחבויה בכל התורה כולה ובכל פרט מפרטיה:
הרב מסיים "עיקר תורה לשמה אי אפשר לבוא כי עם על ידי הכשר זה של הבנה ובהרגשה הבאה אמה איך כל פרטי תורה חביבים חיבת קודש ואיך האור הכללי המלא חיים ומביא חיים לעולם מתפלש הוא בכל הפרטים כולם"
הרב קוק ממרומי קודש מליצתו מסביר לנו החשיבות העצומה של תורה לשמה ואיך משפיע הפרט על כלל ישראל.
בחסדי ה' זכינו בכולל שלנו לזכות במסגרת שמאפשרת לנו לעסק בתורה לשמה בלי לדאג לטרדות הפרנסה. אין זה חו"ח קרדם לחפור בו אלא אדרבא מרגישים אנו את גודל כבוד אחריותנו כשליחי מצווה לאומת אלה ששלחו אותנו. קודם כל בפעילות אם תלמידי ישיבת הדרום אבל באופן עמוק יותר מציאות הכולל שנותן דוגמא של אברכים שתורתן אומנותן משפיע וקורן החוצה את אור התורה על סביבתו. תפילתנו שגם בעתיד תמיכת אנשים טובים תאפשר לנו להמשיך ללכת בדרך זו לטובת כלל ישראל.

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

בחצי הדרך - בחסדי השם


בחצי הדרך - בחסדי השם

בחסדי ה' שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה, שהגעתי ליום הולדת ה-60 שלי. אני בדרך כלל לא חסיד של חגיגות יום הולדת. זה נראה לי מנהג זר  לגבי מבוגרים כמעט חוקת הגויים. הרי יום הולדת מוזכר רק פעם אחת בתורה. ושם זה יום הולדת של פרעה. ובכל זאת גיל 60 זה אבן דרך שאי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו רגילים להגיד  " עד מאה ועשרים" והנה הגעתי לחצי הדרך. זה כאילו שאני מטפס על הר והגעתי לפסגה. מהצד האחד אני מסתכל אחורה ורואה את כל הדרך שעליתי ומצד שני אני כבר רואה מה שמעבר לשיא ונפגש אם הסוף, הסוף של כל אדם. במקום הזה אי אפשר לא לעשות איזה חשבון נפש. מה היו המטרות של החיים שלי עד כמה השגתי אותם ואיזה טעויות עשיתי בדרך. יותר מזה בפנימיות מה יסוד החיים שלי. מה נתן לי את הכח לנוע בתוך המימדים של המקום והזמן להגיע למה שהגעתי. שהרי אמרו חז"ל  שמי שמגיע לגיל שישים ניצל מדין כרת. רבותינו במשנה במסכת אבות אמרו שהעולם עומד על שלושה דברים. שמעון הצדיק אמר "על התורה ועל העבודה, ועל גמילות חסדים." אלה שלושה יסודות של פעולת האדם. רבן שמעון בן גמליאל אמר"על הדין האמת והשלום, תכונות א-לוהיות שבלעדיהם העולם האנושי לא יכול להתקיים.
אחרי התבוננות הגעתי לתודעה ששלושה מושגים הם ביסוד העולם הפנימי שלי. על שלושה דברים העולם שלי עומד. על הרצון, על האמונה ועל התשובה, ובסדר הזה דווקא.
Me at age two with my sister
"פותח את ידיך ומשביע לעל חי רצון" בבריאה כולה יש רצון. לכל חי יש רצון שהוא ניצוץ של הרצון האלוקי שמקיים את כל הבריאה. אנו רגילים לחשוב שהרצון הוא חופשי, "אני רוצה לכן אני קיים". אבל האמת שהרצון הראשוני אינו חופשי בכלל. כמו שאמר בר קפרא במשנה "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי..." היה יותר טוב אם הנשמה לא היתה יורדת לעולם הזה, היתה נשארת מתחת לכסא הכבוד, והיה נח לעובר להישאר  ברחם ובכל זאת לתינוק יש רצון, יש לו רצון לחיות, רצון לינוק ולהדבק לאמו. הרצון הראשוני הזה הוא ביטוי של הנפש הבהמי והוא קיים בכל עולם החי. רק שבאדם מההתחלה הנפש הזה קיים כדי לתת חיים לנשמה האלוקית. בתניא זה נקרא "קליפת הנוגה". בזה שהוא נותן כח חיים בהמי הוא "קליפה" אבל יש לו את ה"נוגה" שהוא בא לקיים את האור שבנשמה האלוקית. הרצון הראשוני לא נשאר לבד, מהר מאד הוא נפגש עם הרצונות של ההורים ומתחיל התהליך של השוואת הרצונות. הילד הקטן רוצה לעשות כרצון הוריו שהם כל עולמו.


שני דברים אני זוכר מהשנים הראשונות של ילדותי. הראשון שהייתי בן שנתיים כאשר אחותי הצטרפה למשפחה, היה קשה מאד להשוות את הרצון שלי להיות המושא היחיד של אהבת הורי עם רצון ההורים לתת תשומת לב לתינוקת החדשה. זיכרון יותר חיובי היה שהייתי בן שלוש ואבי לימד אותי לשחות. בילינו את הקיץ בצריף ליד אגם קטן בניו ג'רסי. אבי לקח אותי לשוט בסירת קאנו באגם. שהיינו במים הרדודים הוא זרק אותי למים ומיד משה אותי מהמים. פעם שנייה זרק אותי קצת יותר רחוק ואמר לי לשחות איליו. כל רצוני היה לבוא אליו, וגם היתה לי אמונה שלמה שהוא לא יתן לי לטבוע. זאת הייתה אמונה שמחדדת ומבארת את הרצון. לאט לאט עם פיתוח השכל הבנתי שרצון ההורים זה לא הרצון היחיד בעולם. בגיל 9 ההורים שלחו אותי ללמוד בהיברו סקול שזה תלמוד תורה של בית הכנסת. למדנו פעמים בשבוע אחרי בית ספר וגם בימי ראשון. למדנו על החגים ומנהגים והכי חשוב  למדנו עברית. אחרי שלמדנו את האל"ף-בי"ת ודקדוק בסיסי קבלנו את הספר הראשון שלנו בעברית. זה היה "היהודי הראשון" סיפור חייו של אברהם אבינו ע"ה. אברם הקטן תהה מי הדליק את השמש בבוקר וכיבה אותו בערב? הוא ראה אור דולק בארמון וחשב לעצמו כמו שבעל הארמון מדליק וכבה את האור גם צריך להיות בעל העולם שגורם לשמש להאיר ביום ומביא את החושך בלילה. הוא לא האמין שהשמש היה גורם לעצמו ועוד פחות האמין שהפסלים מחומר של אביו גרמו למשהו. הסיפור הזה גרם לי לחשוב. חייב להיות כח כזה בעולם חייב להיות ריבון העולם. זה היה המפגש הראשון שלי עם האמונה. התחלתי להבין שיש רצון בעולם מעבר לרצון ההורים והמורים והבוגרים בעולמי. זה מה שהרב קוק זצ"ל קורא האמונה הילדותית הטבעית שקיים בכח בנשמתו של כל ילד יהודי. חגגנו את החגים ומנהגים שונים מאלה של השכנים הגויים, אבל זה לא היה משהו חשוב, רק עובדה של החיים שלנו. מאז שהבנתי שיש ה' בעולם זה נתן משמעות אחרת לעובדה שאנחנו יהודים. אנחנו יהודים וה' אלקנו ולכן יש לנו שבת וחגים. מכיוון שלא היינו אורתודוקסים כלומר לא היינו שומרי מצוות ההרגשות האלה שהאמונה מבררת את הרצון כדי לעשות את רצון ה' נשארו בגדר תיאוריה, עד שנת בר-מצווה שלי.
ללימודי בר-מצווה למדתי עם הרב אלקס שפירו ע"ה. למרות שבית הכנסת היה קונסרבטיבי, רב שפירו שמר על כל מצוות התורה והוא לקח אותי כ"פרויקט". חוץ מפרשת הבר-מצווה שגם למדתי עם החזן קנטור ניל ניומן, הרב שפירו לימד אותי הלכות יסודיות של שבת וכשרות בעיקר. אז התחלתי לאט לאט לשמור שבת וכשרות. אימא (באבי) לא הייתה מוכנה להחליף בל הכלים לכשרים אבל לפחות הפסקנו לאכול כל מיני שרצים ודבר אחר. לגבי שבת הקפדנו על הדלקת נרות וקידוש רק שאחרי הסעודה עברנו לסלון לראות טלויזיה. הרב שפירו אמר לי שכל עוד אני סמוך על שולחן הורי אני לא יכול לעשות מהפיכות. ניסיתי תקופה מסויימת לאכול רק מחוץ לבית – אבל זה לא היה מעשי. בפילדלפיה לא היו כמעט מסעדות כשרות. לגבי שבת ניסיתי להתחזק אבל זה היה קשה. לא היה בית כנסת אורתודוקסי בתחום הליכה, אז התפללתי עם הקונסרבטיבים – גברים ונשים ביחד גם היה להם מנהג מוזר שקראו רק שליש כל פרשה בשבת כדי שלא "ירדמו".   ואז בגיל 17 קרה לי 
משהו.
התגלגל לידי ספר בשם "דרכי מחשבה יהודית במאה העשרים" אחד הפרקים היה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. היו שם ליקוטים מאורות, אורות התורה, אורות התשובה וזה שינה את כל מהלך חיי. הנה היתה שיטה – תורה שהסביר את המשולש עם ישראל בארץ ישראל למען עם ישראל.
בהשראת מה קראתי שם הצטרפתי לתנועה ציונית "יהודה הצעיר" רק לפני זה אני צריך להסביר את התופעות של מחנות הקיץ היהודיים. בין הגילים 12-17 כל קיץ ביליתי במחנה בהרי פנסילבניה. המחנה הראשון היה "גליל" שהיה מסונף לתנועת העבודה. אחרי זה עברתי למחנה "רמה" של הקונסרבטיביים שם למדתי עברית מדוברת וגם יידישקייט לפי תורת הקונסרווטיבים. בגיל 17 הייתי במחנה של יהודה הצעיר בארץ.שה היה הביקור הראשון שלי בארץ. אחרי זה כבר היה לי ברור שהמטרה שלי היא עליה לארץ. ביהודה הצעיר הקמנו חוג עליה – 20-25 חברה שנדרו נדר חמור לעלות לארץ מיד עם תום הלימודים בשמינית. צריך להבין – זה לא היה מקובל – הבוגרים של תנועת יהודה הצעיר היו בעד תמיכה לראץ מבחוץ – לא לעליה, אבל זה היה 1967-8 מיד אחרי מלחמת ששת הימים ופרץ ההתרגשות לא ידע גבול. אני זוכר שראיתי עם אבא (זיידי) בטלביזיה את כיבוש העיר העתיקה והרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי. דמעות עמדו ביניו דבר שלא ראיתי אצלו לפני זה ובעצם לא עד עכשיו.
וכן כמה שבועות אחרי תום הלימודים אני בן שמונה עשרה עליתי לארץ לבדי. בחצי שנה הראשונה ביליתי באולפן של אונ' בר-אילן. בר אילן בימים ההם היה כפר קטן בתוך פרדסים ורק דתיים (בינתיים הפרדסים נעלמו והחילוניים מהווים הרוב).

אחרי חצי שנה התגייסתי לנח"ל לתוכנית מח"ל-נח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – נוער חלוצי לוחם)


בטירונות בודד והיה קשה מאד. אני זוכר שפעם ציוו עלי לעשות מלאכה בשבת שלא היה קשור למאמץ מלחמתי הרכבת אוהלים או משהו כזה. סירבתי והעלו אותי למשפט על סירוב פקודה. עברה שווה שנתיים בכלא צבאי!! למזלי גייסתי את רב המחנה שהסביר למפקד שלי שמירת שבת זה חלק מפקודת מטכ"ל וזכויות הבסיסית של החייל. זוכיתי. בסוף הטירונות שלחו אותי לגרעין בני עקבא בהאחזות "משואה" בבקעת הירדן. שם האווירה הייתה אחרת. לא בדיוק ישיביש אבל יהודי הרבה יותר. היתה סעודת שבת כולם צמו בצומות ובכו'. שם היתה גם טבילת האש שלי בתקריות ומערבים נגד הסתננות מחבלים מירדן. הגענו גם לסיני שם נפל החלל הראשון שלנו חברי חיים רוזנבלום הי"ד. אני זוכר שדברתי עם אביו בשבעה – חוויה קשה מאד. אחרי שגמרתי את הצבא הגעתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. ושם פגשתי את אשתי האהובה ריסה. אבל על זה בפרקים הבאים.

יום שני, 16 באוגוסט 2010

!כרם רמון: עכשיו הסרט

ועוד בנושא הכרם "שלנו" במצפה רמון. לפני הרבה שנים היינו חברים במושב שיתופי ברמת הגולן ובין היתר נטענו כרם ששימשה לגידול ענבים ליין. אנחנו שמחים לראות את הדור הצעיר ממשיכים ונוטעים כרם. בעזרת השם עוד נראה הרבה כרמים ונהנה מפרות ישוב ארץ ישראל יחד עם המוני עם ישראל אשר ימשיכו לשוב לארץ! 
אמן, כן יהי רצון!

יום ראשון, 27 ביוני 2010

יום שישי, 25 ביוני 2010

היינו כחול(מים)

ביום שלישי השבוע בסימן פעמים כי טוב יצאנו לחגוג את נטיעת "כרם רמון"
חום יובש ורוחות הזכירו לכולנו את עוצמת האתגר של הפרחת הנגב. וכך הורים ילדים ונכדים התכנסו ליד בסיס צבאי קרוב למצפה רמון לקחת חלק בנטיעת הכרם ולברך את המשפחות היוזמות שיראו ברכה בעמלם. 
כיום, כאשר מדברים כבר על פוסט-ציונות, מרענן לפגוש באנשים שאינם מתביישים לעסוק במפעלים ציוניים. ועוד יותר מרגש   שהיוזמה באה מבני תורה. 14 משפחות מהקהילה הציונית דתית במצפה רמון הקימו אגודה שיתופית אשר תקדיש חלק גדול של הרווחים (בעז"ה) ליוזמות חינוכיות וחברתיות. 
הטקס התנהל בטוב טעם וכיאה לאנשי תורה ועבודה התחילו בדברי תורה מפי רב הישיבה הגבוהה במצפה רמון הרב צבי קוסטינר. כל הדוברים הדגישו את החשיבות של נטיעות והקשר הישיר עם האדמה לחיזוק שליטתנו וריבונותנו על הארץ.
אני בטוחה שראינו התחלה של מפעל חשוב חשוב שיביא תועלת לאיזור ולמדינה ויבשר מסר חדש של אהבת הארץ ויושביה ורוח ציונית אמיתית מבוססת על הבטחת הקדוש ברוך הוא לעמו.
מחבקים אתכם גאים בכם!!! 




יום רביעי, 10 במרץ 2010

פורים ליטאי, פורים חסידי



אני אשכנזי מעורב. מצד אמי פולני-אוקראיני, אלה שאוהבים גפילטא פיש מתוק וקוראים לפשטידת אטריות "קיגל" ואבותיהם הלכו אחרי האדמו"רים" החסידיים. מצד אבא ליטאי (אפילו שכשסבי הגיע לארה"ב הצטרף לקהילת חסידי טולנה אבל זה סיפור אחר). שם הם אוכלים דגים מפולפלים, קראו לפשטידה "קוגל" ולרוב היו "מתנגדים". 
השנה היתה לי הזדמנות להתחבר לשני צדדי המורשת שלי. 

השנה נכנסתי לחג פורים במצב רציני ומהורהר משהו. ביום תענית אסתר שהשנה הוקדמה ליום חמישי הגיע רב אורח לתת שיעור בכולל. זה היה המשגיח הרוחני של אחת הישיבות החשובות ברחובות. להפתעתי השם שלו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כנראה שהוא קרוב רחוק של הראי"ה קוק המפורסם, אף על פי שהוא לגמרי חרדי ליטאי בחזותו והשקפתו. 

הוא נתן שיחת מוסר שבמרכזה הרעיון שפורים זה זמן מסוגל לחשבון נפש ותשובה. יום פורים כיום כפורים. ההצלה של עם ישראל ממיתה לחיים בא להמחיש לנו את תלותנו בחסדי הקב"ה שבלעדיהם אין סיכוי לעם ישראל לשרוד בין הגויים. גם חייבים להתבונן בשאלה למה נגזרה הגזרה שעם ישראל יידון לכלייה? אנו רואים שהעם התייאש מהגאולה. אחרי רק שבעים שנות גלות השתתפו בסעודה של אחשוורוש ולא נזדעזעו שהוא הוציא את כלי המקדש וביזו אותם לעיני כל. מרדכי שעלה לארץ ישראל עם עזרא אחרי הצהרת כורש חזר לפרס כדי לנסות לחדש את העליה לארץ ישראל ובניית בית המקדש אבל היהודים היו אדישים ורק בזכות מסירות הנפש של מרדכי ואסתר והצלחתם "לכנוס את כל היהודים" לרגע של אחדות מנע את רוע הגזירה. לשעה אחת בתענית שגזרה אסתר על הציבור עלתה תפילתם למרום והפך את הגזירה ממוות לחיים. מאבל ליום טוב. וליהודים היתה אורה וששון ויקר.
גם ברמה האישית פורים זה זמן לחשבון נפש הרב הסביר ש"חייבים איניש לבסומי עד שלא ידע" זה משל, כל השנה אנו צריכים להיות מונהגים על ידי השכל, התבונה צריכה לרסן ולעדן את כח הדמיון. אבל יום אחד, בפורים, בעזרת שתיית היין מפנים את שליטת השכל ונותנים עדיפות לכח הדמיון. וזאת כי על ידי השכל בלבד אי אפשר להבין את סיפור הפורים ולהבין איך מאחורי מסך הטבע פעל הקב"ה בעולם להציל את עמו. 

ובמעבר חד מצאתי את עצמי ביום הפורים עצמו ב"טיש" של הרב אברהם רובין, חסיד סלאנים ומנהיג קהילת פא"י ברחובות. הוא ישב בראש השולחן והציבור עמד בתור לקבל ברכה ממנו. סיפרו סיפורים איך יהודים נושעו מברכת הרב בפורים. זכיתי לשבת במקום ליד השולחן וקבלתי שְׁיָרִים מכל מנה שהגישו לרב. קודם הדגים ואחר כל הביאו לו שתי עופות שלמים והוא שיסע אותם וחילק מנות לציבור. קיבלתי יין מהכוס של הרב ופולקע שמן מהעוף. האווירה היתה מרוממת ואפילו קצת פרוע. כל כמה דקות הרימו כוסית לחיים. כאן "עד דלא ידע" היה כפשוטו וחשבון הנפש הקר פינה את מקומו לשמחה ללא גבולות. 

מהי הדרך הנכונה? דרך המוסר או דרך החסידות? לפי דעתי יש מקום לשניהם. דרך הרב קוק זצ"ל היא סינתזה של המוסר והחסידות. 

אמר הרבי חזון השלימות הוא בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפיעו עלנו מכל הצדדים. בדורות האחרונים יפה לנו שיטתם של תלמידי הגר"א עם תלמידי הבעש"ט שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. בעמל ובכשרון נברא לנו ספרות שלימה שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח הטהור של האמת. 

יום רביעי, 24 בפברואר 2010

תכלת המשכן, תכלת מרדכי, תכלת מלכות שמים

"והם יקחו את הזהב ואת התכלת והארגמן, תולעת השני ואת השש" פרשת תצוה, שמות כ"ח, ח. 

כתוב בפרשת תרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נוהגים לפרש לא בתוכו אלא בתוכם, בתוך ליבותיהם. אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטה, ברש"י "ועשו לי מקדש - עשו לי בית קדושה.  
 אבל נשאלת השאלה: איך אפשר שהקב"ה מצמצם את נוכחותו למקום אחד. הרי הוא מקומו של עולם וכל העולם מקומו. שאין אתר פנוי מינה. אלא שהמשכן מסמל את כל העולם בזעיר אנפין. הוא בנוי מכל היסודות שיש בעולם: הדומם, כגון זהב, כסף ונחושת, הצומח, כמו עצים ושמן למאור, והחי כמו עורות עזים ועורות תחשים. והכל מתחבר בהרמוניה מלאה כמו המרכבים של העולם עצמו. 

יש מפרשים כמו המלבי"ם שמסבירים שכל פרט ופרט במשכן הוא לאומת פרט בבריאה של ששת ימי בראשית. אבל לכאורה חסר לנו המרכיב החשוב ביותר, האדם, נזר הבריאה. וזאת הכוונה של "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". עשו לי מקום להשרות את שכינתי ומתוך זה אני יכול להתחבר לניצוץ הא-לוהי שבתוכם. 

הרש"ר הירש אמר שגם לצבעים יש משמעות וסמליות. 
השש - יסודו מהצומח (פשתן) 
השני – יסודו מהחי (מתולעת) 
הארגמן – מסמל את האדם (צבע אדמדם מרמז לאדם)
ולבסוף התכלת – מסמלת את הענין הא-לוהי. שהתכלת מראה על הגבול (מלשון כ-ל-ה הסוף) למה שנמצא מעבר לאופק, אל הנסתר, אל הא-לוהי שנתגלה לעיננו. את צבע ברית ה' עם האדם את סימן ההיכר של ה' יסוד הא-לוה המתחבר עם האדם הטהור שמביט בערגה אל תכלת השמיים. 
תכלת היא גם הצבע  של מלכות - "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת...”
וכמובן יש התכלת בציצית "ועשו לכם ציצית הכנף פתיל תכלת - וראיתם אותו - אותו פתיל התכלת ועשיתם את כל מצוות ה'. שרואים את צבע התכלת מזכירים לעצמנו את מצוות ה'. 

 לפני לא הרבה שנים קבוצה של חוקרים ורבנים הודיעו שמצאו את החילזון שממנו עשו את התכלת של התורה (ראה אתר תכלת http://www.tekhelet.org/)
 מקור התכלת ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus)

בדבר הזה יש מחלוקת גדולה בין רבני דורנו. יש כאלה שהם נגד הטלת פתיל צבוע בתכלת החדשה, ויש אומרים שזה מנהג טוב ויש אפילו שאומרים שזה מצווה ואפילו חובה. בין לובשי התכלת הרב דב ליאור, הרב שמחה הכהן קוק, הרב צפניה דרורי, הרב רא"ם הכהן, והרב הרשל שכטר (ראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי, ניו יורק).

יש שתי בעיות עיקריות בענין התכלת. הרב יוסף דוב סולוביטצ'יק זצ"ל אמר שאי אפשר לחדש הלכה שהיתה גנוזה יותר מ 1000 שנה. אם אין רציפות מסורת הממצאים המדעיים והארכאולוגים לא באים במקום מסורת. מי שהיה ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל סבר שכן אפשר להיעזר בכלים של המדע והחקירה כדי לברר ולחדש מסורות שנעלמו כולל התכלת.

הרב אבינר מעלה בעיה אחרת, מי ששם תכלת חוטא ביוהרה. כאילו שהוא יותר צדיק מגדולי ישראל שלא לובשים תכלת. זה דומה למה שאמרו על תפילין של רבנו תם. רק שהיום הנחת תפילין של רבנו תם נפוץ מאד, במיוחד אצל הספרדים וחב"ד ואינו נחשב ביוהרה. הרב דב ליאור השיב לרב אבינר שיוהרה היא מושג מאוד סובייקטיבי ותלוי בכוונת האדם.

אמר הראי"ה קוק זצ"ל שהתכלת היא הצבע שמעדן את חוש הראות. מעניין לציין שמדענים עשו מחקר בצבעים ומדדו את תדירות גלי האור שמשתקפים מכל צבע ונתנו לכל צבע מספר(בין אחד לאלף). יצא שצבע התכלת מספרו.....613!!!

האדמור מרוזין  שחי בסוף המאה ה19 חשב שהוא מצא את המקור של התכלת בחיית הים הדיונון (רוב החוקרים היום פוסלים את הזהוי הזה) הוא אמר שיתחדש צבע התכלת זה יהיה סימן מובהק של אתחלתא דגאולה...כן יהי רצון במהרה בימינו!!!)