בחצי הדרך - בחסדי השם

בחצי הדרך - בחסדי השם

בחסדי ה' שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה, שהגעתי ליום הולדת ה-60 שלי. אני בדרך כלל לא חסיד של חגיגות יום הולדת. זה נראה לי מנהג זר  לגבי מבוגרים כמעט חוקת הגויים. הרי יום הולדת מוזכר רק פעם אחת בתורה. ושם זה יום הולדת של פרעה. ובכל זאת גיל 60 זה אבן דרך שאי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו רגילים להגיד  " עד מאה ועשרים" והנה הגעתי לחצי הדרך. זה כאילו שאני מטפס על הר והגעתי לפסגה. מהצד האחד אני מסתכל אחורה ורואה את כל הדרך שעליתי ומצד שני אני כבר רואה מה שמעבר לשיא ונפגש אם הסוף, הסוף של כל אדם. במקום הזה אי אפשר לא לעשות איזה חשבון נפש. מה היו המטרות של החיים שלי עד כמה השגתי אותם ואיזה טעויות עשיתי בדרך. יותר מזה בפנימיות מה יסוד החיים שלי. מה נתן לי את הכח לנוע בתוך המימדים של המקום והזמן להגיע למה שהגעתי. שהרי אמרו חז"ל  שמי שמגיע לגיל שישים ניצל מדין כרת. רבותינו במשנה במסכת אבות אמרו שהעולם עומד על שלושה דברים. שמעון הצדיק אמר "על התורה ועל העבודה, ועל גמילות חסדים." אלה שלושה יסודות של פעולת האדם. רבן שמעון בן גמליאל אמר"על הדין האמת והשלום, תכונות א-לוהיות שבלעדיהם העולם האנושי לא יכול להתקיים.

אחרי התבוננות הגעתי לתודעה ששלושה מושגים הם ביסוד העולם הפנימי שלי. על שלושה דברים העולם שלי עומד. על הרצון, על האמונה ועל התשובה, ובסדר הזה דווקא.

Me at age two with my sister

"פותח את ידיך ומשביע לעל חי רצון" בבריאה כולה יש רצון. לכל חי יש רצון שהוא ניצוץ של הרצון האלוקי שמקיים את כל הבריאה. אנו רגילים לחשוב שהרצון הוא חופשי, "אני רוצה לכן אני קיים". אבל האמת שהרצון הראשוני אינו חופשי בכלל. כמו שאמר בר קפרא במשנה "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי..." היה יותר טוב אם הנשמה לא היתה יורדת לעולם הזה, היתה נשארת מתחת לכסא הכבוד, והיה נח לעובר להישאר  ברחם ובכל זאת לתינוק יש רצון, יש לו רצון לחיות, רצון לינוק ולהדבק לאמו. הרצון הראשוני הזה הוא ביטוי של הנפש הבהמי והוא קיים בכל עולם החי. רק שבאדם מההתחלה הנפש הזה קיים כדי לתת חיים לנשמה האלוקית. בתניא זה נקרא "קליפת הנוגה". בזה שהוא נותן כח חיים בהמי הוא "קליפה" אבל יש לו את ה"נוגה" שהוא בא לקיים את האור שבנשמה האלוקית. הרצון הראשוני לא נשאר לבד, מהר מאד הוא נפגש עם הרצונות של ההורים ומתחיל התהליך של השוואת הרצונות. הילד הקטן רוצה לעשות כרצון הוריו שהם כל עולמו.

שני דברים אני זוכר מהשנים הראשונות של ילדותי. הראשון שהייתי בן שנתיים כאשר אחותי הצטרפה למשפחה, היה קשה מאד להשוות את הרצון שלי להיות המושא היחיד של אהבת הורי עם רצון ההורים לתת תשומת לב לתינוקת החדשה. זיכרון יותר חיובי היה שהייתי בן שלוש ואבי לימד אותי לשחות. בילינו את הקיץ בצריף ליד אגם קטן בניו ג'רסי. אבי לקח אותי לשוט בסירת קאנו באגם. שהיינו במים הרדודים הוא זרק אותי למים ומיד משה אותי מהמים. פעם שנייה זרק אותי קצת יותר רחוק ואמר לי לשחות איליו. כל רצוני היה לבוא אליו, וגם היתה לי אמונה שלמה שהוא לא יתן לי לטבוע. זאת הייתה אמונה שמחדדת ומבארת את הרצון. לאט לאט עם פיתוח השכל הבנתי שרצון ההורים זה לא הרצון היחיד בעולם. בגיל 9 ההורים שלחו אותי ללמוד בהיברו סקול שזה תלמוד תורה של בית הכנסת. למדנו פעמים בשבוע אחרי בית ספר וגם בימי ראשון. למדנו על החגים ומנהגים והכי חשוב  למדנו עברית. אחרי שלמדנו את האל"ף-בי"ת ודקדוק בסיסי קבלנו את הספר הראשון שלנו בעברית. זה היה "היהודי הראשון" סיפור חייו של אברהם אבינו ע"ה. אברם הקטן תהה מי הדליק את השמש בבוקר וכיבה אותו בערב? הוא ראה אור דולק בארמון וחשב לעצמו כמו שבעל הארמון מדליק וכבה את האור גם צריך להיות בעל העולם שגורם לשמש להאיר ביום ומביא את החושך בלילה. הוא לא האמין שהשמש היה גורם לעצמו ועוד פחות האמין שהפסלים מחומר של אביו גרמו למשהו. הסיפור הזה גרם לי לחשוב. חייב להיות כח כזה בעולם חייב להיות ריבון העולם. זה היה המפגש הראשון שלי עם האמונה. התחלתי להבין שיש רצון בעולם מעבר לרצון ההורים והמורים והבוגרים בעולמי. זה מה שהרב קוק זצ"ל קורא האמונה הילדותית הטבעית שקיים בכח בנשמתו של כל ילד יהודי. חגגנו את החגים ומנהגים שונים מאלה של השכנים הגויים, אבל זה לא היה משהו חשוב, רק עובדה של החיים שלנו. מאז שהבנתי שיש ה' בעולם זה נתן משמעות אחרת לעובדה שאנחנו יהודים. אנחנו יהודים וה' אלקנו ולכן יש לנו שבת וחגים. מכיוון שלא היינו אורתודוקסים כלומר לא היינו שומרי מצוות ההרגשות האלה שהאמונה מבררת את הרצון כדי לעשות את רצון ה' נשארו בגדר תיאוריה, עד שנת בר-מצווה שלי.

ללימודי בר-מצווה למדתי עם הרב אלקס שפירו ע"ה. למרות שבית הכנסת היה קונסרבטיבי, רב שפירו שמר על כל מצוות התורה והוא לקח אותי כ"פרויקט". חוץ מפרשת הבר-מצווה שגם למדתי עם החזן קנטור ניל ניומן, הרב שפירו לימד אותי הלכות יסודיות של שבת וכשרות בעיקר. אז התחלתי לאט לאט לשמור שבת וכשרות. אימא (באבי) לא הייתה מוכנה להחליף בל הכלים לכשרים אבל לפחות הפסקנו לאכול כל מיני שרצים ודבר אחר. לגבי שבת הקפדנו על הדלקת נרות וקידוש רק שאחרי הסעודה עברנו לסלון לראות טלויזיה. הרב שפירו אמר לי שכל עוד אני סמוך על שולחן הורי אני לא יכול לעשות מהפיכות. ניסיתי תקופה מסויימת לאכול רק מחוץ לבית – אבל זה לא היה מעשי. בפילדלפיה לא היו כמעט מסעדות כשרות. לגבי שבת ניסיתי להתחזק אבל זה היה קשה. לא היה בית כנסת אורתודוקסי בתחום הליכה, אז התפללתי עם הקונסרבטיבים – גברים ונשים ביחד גם היה להם מנהג מוזר שקראו רק שליש כל פרשה בשבת כדי שלא "ירדמו".   ואז בגיל 17 קרה לי 
משהו.

התגלגל לידי ספר בשם "דרכי מחשבה יהודית במאה העשרים" אחד הפרקים היה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. היו שם ליקוטים מאורות, אורות התורה, אורות התשובה וזה שינה את כל מהלך חיי. הנה היתה שיטה – תורה שהסביר את המשולש עם ישראל בארץ ישראל למען עם ישראל.

בהשראת מה קראתי שם הצטרפתי לתנועה ציונית "יהודה הצעיר" רק לפני זה אני צריך להסביר את התופעות של מחנות הקיץ היהודיים. בין הגילים 12-17 כל קיץ ביליתי במחנה בהרי פנסילבניה. המחנה הראשון היה "גליל" שהיה מסונף לתנועת העבודה. אחרי זה עברתי למחנה "רמה" של הקונסרבטיביים שם למדתי עברית מדוברת וגם יידישקייט לפי תורת הקונסרווטיבים. בגיל 17 הייתי במחנה של יהודה הצעיר בארץ.שה היה הביקור הראשון שלי בארץ. אחרי זה כבר היה לי ברור שהמטרה שלי היא עליה לארץ. ביהודה הצעיר הקמנו חוג עליה – 20-25 חברה שנדרו נדר חמור לעלות לארץ מיד עם תום הלימודים בשמינית. צריך להבין – זה לא היה מקובל – הבוגרים של תנועת יהודה הצעיר היו בעד תמיכה לראץ מבחוץ – לא לעליה, אבל זה היה 1967-8 מיד אחרי מלחמת ששת הימים ופרץ ההתרגשות לא ידע גבול. אני זוכר שראיתי עם אבא (זיידי) בטלביזיה את כיבוש העיר העתיקה והרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי. דמעות עמדו ביניו דבר שלא ראיתי אצלו לפני זה ובעצם לא עד עכשיו.

וכן כמה שבועות אחרי תום הלימודים אני בן שמונה עשרה עליתי לארץ לבדי. בחצי שנה הראשונה ביליתי באולפן של אונ' בר-אילן. בר אילן בימים ההם היה כפר קטן בתוך פרדסים ורק דתיים (בינתיים הפרדסים נעלמו והחילוניים מהווים הרוב).

אחרי חצי שנה התגייסתי לנח"ל לתוכנית מח"ל-נח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – נוער חלוצי לוחם)

בטירונות בודד והיה קשה מאד. אני זוכר שפעם ציוו עלי לעשות מלאכה בשבת שלא היה קשור למאמץ מלחמתי הרכבת אוהלים או משהו כזה. סירבתי והעלו אותי למשפט על סירוב פקודה. עברה שווה שנתיים בכלא צבאי!! למזלי גייסתי את רב המחנה שהסביר למפקד שלי שמירת שבת זה חלק מפקודת מטכ"ל וזכויות הבסיסית של החייל. זוכיתי. בסוף הטירונות שלחו אותי לגרעין בני עקבא בהאחזות "משואה" בבקעת הירדן. שם האווירה הייתה אחרת. לא בדיוק ישיביש אבל יהודי הרבה יותר. היתה סעודת שבת כולם צמו בצומות ובכו'. שם היתה גם טבילת האש שלי בתקריות ומערבים נגד הסתננות מחבלים מירדן. הגענו גם לסיני שם נפל החלל הראשון שלנו חברי חיים רוזנבלום הי"ד. אני זוכר שדברתי עם אביו בשבעה – חוויה קשה מאד. אחרי שגמרתי את הצבא הגעתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. ושם פגשתי את אשתי האהובה ריסה. אבל על זה בפרקים הבאים.