בחצי הדרך - בחסדי השם
בחסדי ה' שהחייני וקיימני והגיעני ליום הזה, שהגעתי ליום הולדת ה-60 שלי. אני בדרך כלל לא חסיד של חגיגות יום הולדת. זה נראה לי מנהג זר לגבי מבוגרים כמעט חוקת הגויים. הרי יום הולדת מוזכר רק פעם אחת בתורה. ושם זה יום הולדת של פרעה. ובכל זאת גיל 60 זה אבן דרך שאי אפשר להתעלם ממנו. אנחנו רגילים להגיד " עד מאה ועשרים" והנה הגעתי לחצי הדרך. זה כאילו שאני מטפס על הר והגעתי לפסגה. מהצד האחד אני מסתכל אחורה ורואה את כל הדרך שעליתי ומצד שני אני כבר רואה מה שמעבר לשיא ונפגש אם הסוף, הסוף של כל אדם. במקום הזה אי אפשר לא לעשות איזה חשבון נפש. מה היו המטרות של החיים שלי עד כמה השגתי אותם ואיזה טעויות עשיתי בדרך. יותר מזה בפנימיות מה יסוד החיים שלי. מה נתן לי את הכח לנוע בתוך המימדים של המקום והזמן להגיע למה שהגעתי. שהרי אמרו חז"ל שמי שמגיע לגיל שישים ניצל מדין כרת. רבותינו במשנה במסכת אבות אמרו שהעולם עומד על שלושה דברים. שמעון הצדיק אמר "על התורה ועל העבודה, ועל גמילות חסדים." אלה שלושה יסודות של פעולת האדם. רבן שמעון בן גמליאל אמר"על הדין האמת והשלום, תכונות א-לוהיות שבלעדיהם העולם האנושי לא יכול להתקיים.
אחרי התבוננות הגעתי לתודעה ששלושה מושגים הם ביסוד העולם הפנימי שלי. על שלושה דברים העולם שלי עומד. על הרצון, על האמונה ועל התשובה, ובסדר הזה דווקא.
 |
| Me at age two with my sister |
משהו.
בהשראת מה קראתי שם הצטרפתי לתנועה ציונית "יהודה הצעיר" רק לפני זה אני צריך להסביר את התופעות של מחנות הקיץ היהודיים. בין הגילים 12-17 כל קיץ ביליתי במחנה בהרי פנסילבניה. המחנה הראשון היה "גליל" שהיה מסונף לתנועת העבודה. אחרי זה עברתי למחנה "רמה" של הקונסרבטיביים שם למדתי עברית מדוברת וגם יידישקייט לפי תורת הקונסרווטיבים. בגיל 17 הייתי במחנה של יהודה הצעיר בארץ.שה היה הביקור הראשון שלי בארץ. אחרי זה כבר היה לי ברור שהמטרה שלי היא עליה לארץ. ביהודה הצעיר הקמנו חוג עליה – 20-25 חברה שנדרו נדר חמור לעלות לארץ מיד עם תום הלימודים בשמינית. צריך להבין – זה לא היה מקובל – הבוגרים של תנועת יהודה הצעיר היו בעד תמיכה לראץ מבחוץ – לא לעליה, אבל זה היה 1967-8 מיד אחרי מלחמת ששת הימים ופרץ ההתרגשות לא ידע גבול. אני זוכר שראיתי עם אבא (זיידי) בטלביזיה את כיבוש העיר העתיקה והרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי. דמעות עמדו ביניו דבר שלא ראיתי אצלו לפני זה ובעצם לא עד עכשיו.
וכן כמה שבועות אחרי תום הלימודים אני בן שמונה עשרה עליתי לארץ לבדי. בחצי שנה הראשונה ביליתי באולפן של אונ' בר-אילן. בר אילן בימים ההם היה כפר קטן בתוך פרדסים ורק דתיים (בינתיים הפרדסים נעלמו והחילוניים מהווים הרוב).
בטירונות בודד והיה קשה מאד. אני זוכר שפעם ציוו עלי לעשות מלאכה בשבת שלא היה קשור למאמץ מלחמתי הרכבת אוהלים או משהו כזה. סירבתי והעלו אותי למשפט על סירוב פקודה. עברה שווה שנתיים בכלא צבאי!! למזלי גייסתי את רב המחנה שהסביר למפקד שלי שמירת שבת זה חלק מפקודת מטכ"ל וזכויות הבסיסית של החייל. זוכיתי. בסוף הטירונות שלחו אותי לגרעין בני עקבא בהאחזות "משואה" בבקעת הירדן. שם האווירה הייתה אחרת. לא בדיוק ישיביש אבל יהודי הרבה יותר. היתה סעודת שבת כולם צמו בצומות ובכו'. שם היתה גם טבילת האש שלי בתקריות ומערבים נגד הסתננות מחבלים מירדן. הגענו גם לסיני שם נפל החלל הראשון שלנו חברי חיים רוזנבלום הי"ד. אני זוכר שדברתי עם אביו בשבעה – חוויה קשה מאד. אחרי שגמרתי את הצבא הגעתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. ושם פגשתי את אשתי האהובה ריסה. אבל על זה בפרקים הבאים. 
