נחתתי בשדה תעופה בלוד. עוד לא קראו לזה בן-גוריון.
אני מלאה תודה לקדוש ברוך הוא שזכיתי לחיות את חיי הבוגרים במדינת ישראל.
בימים ההם היתה תקוה גדולה שלאחר סכנת השמדת החלום שהחזיק בנס 19 שנים נצח צה"ל והעם שעמד מאחוריו על כל האויבים וההמדינה עמדה על רגליה.
ופתאום יכולתי לעמוד ליד הכותל המערבי, למרות שכל חיי גדלתי במחשבה כמוהו כמו המקדש, אצטרך לחכות למשיח לראותו.
והאווירה היתה של תקוה שבוא תבוא "צלצול הטלפון" והערבים יעשו עמנו שלום.
איזה תמימות...
