אני אשכנזי מעורב. מצד אמי פולני-אוקראיני, אלה שאוהבים גפילטא פיש מתוק וקוראים לפשטידת אטריות "קיגל" ואבותיהם הלכו אחרי האדמו"רים" החסידיים. מצד אבא ליטאי (אפילו שכשסבי הגיע לארה"ב הצטרף לקהילת חסידי טולנה אבל זה סיפור אחר). שם הם אוכלים דגים מפולפלים, קראו לפשטידה "קוגל" ולרוב היו "מתנגדים".
השנה היתה לי הזדמנות להתחבר לשני צדדי המורשת שלי.
השנה נכנסתי לחג פורים במצב רציני ומהורהר משהו. ביום תענית אסתר שהשנה הוקדמה ליום חמישי הגיע רב אורח לתת שיעור בכולל. זה היה המשגיח הרוחני של אחת הישיבות החשובות ברחובות. להפתעתי השם שלו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כנראה שהוא קרוב רחוק של הראי"ה קוק המפורסם, אף על פי שהוא לגמרי חרדי ליטאי בחזותו והשקפתו.
הוא נתן שיחת מוסר שבמרכזה הרעיון שפורים זה זמן מסוגל לחשבון נפש ותשובה. יום פורים כיום כפורים. ההצלה של עם ישראל ממיתה לחיים בא להמחיש לנו את תלותנו בחסדי הקב"ה שבלעדיהם אין סיכוי לעם ישראל לשרוד בין הגויים. גם חייבים להתבונן בשאלה למה נגזרה הגזרה שעם ישראל יידון לכלייה? אנו רואים שהעם התייאש מהגאולה. אחרי רק שבעים שנות גלות השתתפו בסעודה של אחשוורוש ולא נזדעזעו שהוא הוציא את כלי המקדש וביזו אותם לעיני כל. מרדכי שעלה לארץ ישראל עם עזרא אחרי הצהרת כורש חזר לפרס כדי לנסות לחדש את העליה לארץ ישראל ובניית בית המקדש אבל היהודים היו אדישים ורק בזכות מסירות הנפש של מרדכי ואסתר והצלחתם "לכנוס את כל היהודים" לרגע של אחדות מנע את רוע הגזירה. לשעה אחת בתענית שגזרה אסתר על הציבור עלתה תפילתם למרום והפך את הגזירה ממוות לחיים. מאבל ליום טוב. וליהודים היתה אורה וששון ויקר.
גם ברמה האישית פורים זה זמן לחשבון נפש הרב הסביר ש"חייבים איניש לבסומי עד שלא ידע" זה משל, כל השנה אנו צריכים להיות מונהגים על ידי השכל, התבונה צריכה לרסן ולעדן את כח הדמיון. אבל יום אחד, בפורים, בעזרת שתיית היין מפנים את שליטת השכל ונותנים עדיפות לכח הדמיון. וזאת כי על ידי השכל בלבד אי אפשר להבין את סיפור הפורים ולהבין איך מאחורי מסך הטבע פעל הקב"ה בעולם להציל את עמו.
ובמעבר חד מצאתי את עצמי ביום הפורים עצמו ב"טיש" של הרב אברהם רובין, חסיד סלאנים ומנהיג קהילת פא"י ברחובות. הוא ישב בראש השולחן והציבור עמד בתור לקבל ברכה ממנו. סיפרו סיפורים איך יהודים נושעו מברכת הרב בפורים. זכיתי לשבת במקום ליד השולחן וקבלתי שְׁיָרִים מכל מנה שהגישו לרב. קודם הדגים ואחר כל הביאו לו שתי עופות שלמים והוא שיסע אותם וחילק מנות לציבור. קיבלתי יין מהכוס של הרב ופולקע שמן מהעוף. האווירה היתה מרוממת ואפילו קצת פרוע. כל כמה דקות הרימו כוסית לחיים. כאן "עד דלא ידע" היה כפשוטו וחשבון הנפש הקר פינה את מקומו לשמחה ללא גבולות.
מהי הדרך הנכונה? דרך המוסר או דרך החסידות? לפי דעתי יש מקום לשניהם. דרך הרב קוק זצ"ל היא סינתזה של המוסר והחסידות.
אמר הרבי חזון השלימות הוא בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפיעו עלנו מכל הצדדים. בדורות האחרונים יפה לנו שיטתם של תלמידי הגר"א עם תלמידי הבעש"ט שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. בעמל ובכשרון נברא לנו ספרות שלימה שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח הטהור של האמת.
