לפני שבועיים קמנו מהשבעה על ביתנו האהובה אסתר דינה. היא נקברה על פי בקשתה האחרונה בירושלים, שזה סיפור בפני עצמו. .לאסתי יש חלקת קבר במורד הר הזיתים מול הר הבית ליד הציון של האור החיים הקדוש. תודה רבה מקרב לב לרבנים צבי קוסטינר-הלל הורוביץ- צוקרמן-טאו-אשר וייס, בן-פזי, כץ וביגון ובן מוחה כולם שליט"א על החכמה הרגישות והאמפתיה שהראו לנו משך כל התקופה הזאת. הם היו לנו למורי דרך ומנחמים. ההספדים נאמרו בבית ההלוויות של העדה הספרדי מכיון שאסתי הייתה נשואה לספרדי ר' אליהו הררי בן הרב משה הררי.
בבכי מר אמרתי שרציתי לבקש סליחה על כל השגיאות שעשיתי בזמן גידולה. הבעיה היא שלא יכולתי לזכור אפילו פעם אחת שממש כעסתי עליה.המקרה היחיד שאני זוכר שהתווכחנו היה כאשר אסתי אמרה שהיא רוצה להצטרף לתוכנית לאימון מורות דתיות לחינוך גופני בגבעת ושינגטון. אני טענתי שאם היא רוצה לעבוד בחינוך למה לא בנושא יותר איוני או תורני? היא ענתה לי"אבל אבא זה בדיוק הענין,לא אמרת לנו תמיד שתפקידנו זה לקדש את החול? התוכנית הזאת נקראת "קפיצה לגובה" והרעיון זה לשלב לימודי חינוך גופני עם לימודי תורה ואמונה בראשות הרב עוזי ביננפלד. לא נותר לי אלא להגיד "ניצחני ביתי ניצחתני ביתי. והיא אמרה לי עוד "אתה זוכר שאמרתה כשלמדנו לבת-מצוה שהמשמעות של אסתר דינה צוהר זה שגם כאשר יש הסתרת פנים ומידת הדין מתוחה בעולם אנו צריכים לפתוח את הצוהר ולהכניס את כל האור הטוב של ה קב"ה וגם ביום סגריר צריך להפיק מהאור הפנימי של הצוהר להאיר את כל הפינות החשוכות שיש בחיים" והייתי מוסיף שלמדתי ממו"ר הרב מוטי אלון שאמר בשם הרבי מליזנץ על הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" שאותיות צרה הם אותיות רצה וצהר. והכוונה היא שגם בעת צרה מי שהולך לפי רצון השם יוכל להפיק מהאור הפנימי של הצוהר לתיבה,התורה ולהוושע מהצרה החשוכה שבעולם.
כאן המקום להגיד זאת הייתה אסתי "קפיצה לגובה" בכל חלקי החיים. גם ספורטאית, גם תלמידה מצליחה באולפנא ובמכללה, גם אמא ורעיה למופת.
לכאורה בית הקברות הוא מקום אבי אבות הטומאה, אבל למדנו ממרן הרב קוק זצ"ל שהמוות היא האילוזיה (תעתועה) הגדולה שבעולם. זה לא הסוף אלא ההתחלה החדשה של הנשמה הטהורה. לכן אני מרגיש אדרבא את הקדושה הבוקעת מקברה הטריה של הנשמה הטהורה הזאת. ואני לא אוצר לה שלום אלא להתראות כי אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ונצעד ביחד לקבל אותו במהרה בימינו אמן
